כשרציתי ללכת אמרת שיהיה בסדר
אמרת שאתה בסדר
שקשה, אבל תתגבר
שאתה כמו חתול
וכל שאר הקלישאות
ושאתה חזק, לא נופל.
אז הלכתי
ואפילו התאהבתי
והרגשתי כמו שכבר לא זכרתי איך
וכשבדקתי מה נשמע
אמרת שמצוין
שאתה מתחיל להבין שאולי באמת עדיף לבד
והאמנתי
וכל כך שמחתי
ולא ראיתי כלום.
לא ידעתי ששלומך לא מצוין
וגם לא הבנתי שאתה כבר לא לבד
אז כבר היית מאוהב,
תלוי בו לגמרי, מכור אליו
אבוד בתוך עצמך
הורס כל חלקה טובה שפעם הייתה
נתת לו לשלוט בך
ובגללו שיקרת ובגללו האשמת
ובגללו כבר לא היית אתה.

גם היום, שלוש שנים אחרי
אני לא שוכחת את השיחה האחרונה
אמרת שאתה עדיין אוהב
ואני אמרתי שכבר לא
ואמא שלך ביקשה ממני לחזור
והיא בכתה ואולי גם קצת האשימה
אותי או את עצמה
ולא רציתי לשמוע עוד
כי כעסתי, כי פחדתי
כי עברנו די
והכל נגמר הרבה לפני
ואולי אף פעם לא התחיל

שלוש שנים עברו, המצפון שלי נקי
אתה נקי (אני חושבת)
סוף סוף מתמודד עם המציאות
ועם מי שהיית ועם מי שתיהיה
ובפעם הראשונה יש לי בקשה לאלוהים
(בד"כ אני לא צריכה אותו,
אני סומכת על אנשים) -
שישמור עליך, אתה בסך הכל
ילד שעדיין מנסה להבין את החוקים.