היה זה לילה די שגרתי עד אשר נשאבתי אל תוך החלום.
בחלומי ראיתי את מרי.  בת זוגתי בעבר וסוג של נקודת ייחוס
בהווה.
רגשות החלו לצבוע אותי בחופשיות כמו פעם.
הייתי בטוח שכבר טיפלתי בזה.
כמה אהבתי אותה. כמה אני עדיין רוצה אותה.
מרי תהיה טובה אליי מכולן.

"מרי.  איזה כיף לראות אותך." בישר לה ליבי.
"עצום את עיניך."  פקדה עליי בקול אדיש.
טון אשר היה שונה כל כך ממה שרציתי לשמוע.
לתדהמתי הרבה עיניי נעצמו מעצמן.
שליטתה עברה מרגשותיי אל גופי.

בתוך החשיכה שהשתררה, ניסיתי לדמיין את הנשיקות הנפלאות
בינינו.
נשיקות חלקלקות של אהבה שהייתה חלקלקה עוד יותר.
"פקח את עיניך."  ציוותה עליי שנית.
כשפקחתי היא הייתה עירומה כמו בלילות ההם של פעם.
הלילות בהם חשבתי שאוכל למות ולא להרגיש כל פספוס.

מלאך אלגנטי הנמוך ממני בראש וגוון עורו חום.
אשכולות רכים ומלאי עליצות. ירכיים חלקות עליהן החלקתי את ידי
בזמנים טובים.
ירכיים אשר הובילוני בנשימה עצורה אל המקום בו החום הלוהט
התמזג בשלווה עם הלחות ועם הרכות.
אני יכול להישבע שריח גופה בא באפי בכל פעם שאני רוצה בכך.



אך מדוע המלאך שלי לא מחייך?
מדוע היא כל כך קרה וזועפת?
כל כך כועסת או אולי עצובה?

לאחר שבריר שנייה הבחנתי שהיא לא היחידה שהייתה עירומה.
בגדיי נעלמו כלא היו וגם אני חשפתי לעיניה את האינטימיות
הגדולה ביותר שלי. אינטימיות שהייתה תמיד נחלתה.
"בוא אחריי." נשמע קולה בשלישית. הפעם תוך שריקה עולה ויורדת,
כזו ששורקים לכלבים.
רגליי, שהפסיקו להיענות לרצוני, עקבו אחריה באיטיות מקפיאה.
היא הובילה אותי אל אחת הפינות הפחות מאוכלסות במוחי ועצרה.
רגליי עצרו יחד איתה.

פונה אליי, הפעם קולה נשמע רגיל.  אמיתי כמו שנשמע בימים בהם
אמרה שהיא אוהבת.
"נכון שאתה אוהב אותי, כלבלב קטן שלי?" שאלה בקול מתוק של
ילדונת קטנטנה.
"נכון שתעשה הכל בשבילי?"
לא הבנתי לאן חתרה, אך לפתע ראשי הנהן בהתלהבות. כמו כלב צעצוע
קטן ומשעשע שהונח בחזיתה של מכונית.
"אני יודעת שתעשה הכל בשבילי. אז רד על ברכייך."
רציתי להתנגד, אך היו אלה ימים בהם שום דבר בעולם לא יכל לעצור
אותי מלרדת על ארבע.
"עכשיו נשים עליך את הקולר שיקשור אותך אליי.
ניסיתי לצעוק ולהתנגד, אך רק "לא" חלוש יצא מפי הכנוע.
מנעול ברזל שהגיח משומקום, נסגר על צווארי בחריקה .
יכולתי להרגישו מכביד על צווארי, על נשמתי, על ליבי.
עבד לאהובתי או בעצם עבד לאהבתי.

"למה את מתנהגת ככה? אני אוהב אותך." סיננתי בשקט.
"את לא זוכרת את הפרחים ששלחתי לך? את המילים שכתבתי?"
"זוכרת גם זוכרת."  אמרה. המתיקות הילדותית עוד לא סרה מקולה .
"באמת היית כלב טוב. אז הנה לך עצם לשחק בה." בעודה אומרת זאת
, נגעה באצבעותיה העדינות בשפתיי אשר נפתחו למגע והניחה עצם
משחק בתוך פי. ירקתי באחת. ניסיתי להשתולל ולהשתחרר מאחיזתה.

אך עיניי נשארו נעוצות בעיניה
וככל שהבטתי בה, רציתי להביט בה יותר
וככל שהבטתי בה יותר , הרצון להיאבק נחלש,
וככל שהרצון להיאבק נחלש, שקעתי יותר ויותר במעמקי ההתאהבות,
שהכניסה אותי לתסבוכת הזו מההתחלה.
כן. ככל ששלטה עליי, על מצב רוחי  ועל מעשיי - כך התאהבתי בה
יותר.
אך תבנית התנהגות זו לא הייתה עתידה להימשך לאורך זמן.
הלילה היה לילה של התפתחות, של אבולוציה בלתי הפיכה.

היא השאירה אותי שם קפוא, ללא יכולת לזוז ולאחר מכן התרחקה
ממני מספר צעדים.
לידה הופיע בחור עם פנים מוכרות.
הוא החל לנשק את שפתיה בחוזקה. הם השמיעו קולות חלושים של
הנאה.
הוא העביר את ידיו הענקיות על גופה הקטן. יכולתי להבחין
באצבעותיו העבות.
היא נאנקה מהנאה. אני נאנקתי בכאב.
הם נשכבו על הריצפה והמשיכו לגעת אחד בשני.
היא פישקה קלות את ירכיה החלקות. ירכיים עליהן החלקתי את ידי
בזמנים טובים יותר.
ניסיתי להיאבק ולעצור אותם, או לפחות לברוח. הפעם היו לי יותר
כוחות. אט אט החזרתי לעצמי את השליטה על גופי. ההתאהבות החלה
להישבר אל מול מציאות חלומי.
הרמתי את ידי אל צווארי וניסיתי להסיר את המנעול. ברגע בו ידיי
הגיעו אל התפס שפותח את המנעול, חשתי מכות שוט על גבי.

ניסיתי להביט לאחור כדי לראות מי מכה ויכולתי להבחין רק
ברגליים רזות יחפות ובקצהו החום של השוט מועף בתנופה לאחור.
השוט הכה שוב ובכל הצלפה הוצגו בראשי תמונות מהעבר.
מרי המשיכה לשכב במרץ עם בן זוגה ומידי פעם שינתה תנוחה, אך
כבר לא יכולתי להתרכז בזה.
עניינים אחרים דרשו את תשומת ליבי.


"טראח!" היה הצליל שהפיק עורי לאחר שהכה בו השוט. בראשי עלה
זיכרון מתוק על הפעם הראשונה שפגשתי במרי.
"טראח!" עכשיו אנחנו ביציאה הראשונה שלנו.
"טראח!" גופי כבר בער ונחלש. בראשי הפעם הראשונה בה שכבנו.
"טראח!"  "טראח!" "טראח!" היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.
"טראח! טראח!" אני רוצה אותה שוב.

לא יכלתי לסבול את זה יותר. עד מתי אמשיך להשפיל עצמי בשבילה?
עד מתי אתבוסס ברחמים עצמיים?
ניסיתי לחמוק באגרסיביות מההלקאה, אך מכות השוט לא פסקו.
ניסיתי לקפוא במקום ולספוג בסבלנות, אך גם זו הייתה אסטרטגיה
אשר התבררה כלא יעילה.
מכות השוט התערבבו בזיכרונות ולקחו ממני הכל.
התמוטטתי על בטני וחיכיתי לבאות.
עתה באמת הייתי על הקרשים.

מכות השוט פסקו בבת אחת וגם הכאב פינה מקומו לריקנות שלווה.

"תתעורר!"  צעקה נשמעה באוזני.  הייתה זו מרי. הבחור האחר נעלם
כלא היה.
"תתעורר!"  היא קירבה את פיה קרוב יותר לאוזני חסרת ההגנה.
"תתעורר!"  היא תפסה בגופי וסובבה אותי על הגב בכוח שלא זכרתי
שהיה בה.
"תתעורר!"  כעת יכולתי לראות את זה אשר הצליף בי.

היה זה אני.

עמדתי שם בפנים חתומות. לבוש בשחור. הבטתי בעצמי בדממה. השוט
היה תפוס בחוזקה בתוך ידי. לא הסגרתי כל רגש.
מרי נעמדה ליד בן דמותי הקפוא.


"תתעורר!"  
"אתה לא אוהב אותי באמת. אתה רק זוכר שהיה טוב ומנסה לשחזר את
זה כשקשה. אתה לא רוצה שאף אחד אחר ישכב איתי, אבל גם לא בטוח
אם אתה רוצה לשכב בעצמך.
אכפת לך אם טוב לי או לא?
מצידך שאשאר לבד כל חיי ואהיה זמינה ברגעים בהם תרצה.
ישנם דברים שלא נשארים לנצח. גם אם הלב שלך רוצה בכך בכל
מאודו.
יש להכיר בזה ולעבור הלאה לחוויה הבאה. לאן תגיע אם תמשיך
להזין את עצמך ברחמים עצמיים ובכיינות?
איפה הגבר שהתאהבתי בו בהתחלה? איפה עמוד השדרה?"
לאחר מכן עצרה. אז התחלתי לעכל.

היא צדקה.
נכנעתי למערבולת של פנטזיות שהופקו על ידי. פנטזיות בכיכובי.
פנטזיות אשר נועדו לספק את משאלות ליבי למלא תפקיד של קדוש
מעונה, של האנדרדוג שברגע האחרון מנצח. כך הרגשתי טוב יותר עם
עצמי. המשחק הזה נמאס.
היא המשיכה לדבר , אך הפעם קולה התרכך ונעשה מפויס.

"אולי תפסיק להלקות את עצמך בזיכרונות משובשים ובחצאי אמיתות?
אולי אז תוכל להגיע למסקנה ברורה ואמיתית?
נדלקנו.
אפשר לקרוא לזה התאהבות ואפשר שלא.
בילינו יחד והיה טוב.
לעיתים מגיע הזמן בו הבילויים כבר לא מהנים כמו בהתחלה.
לעיתים, האהבה המדביקה נעלמת לאיטה.
אין זה סוף העולם.
אהבה ברורה יותר תיוולד בזכותה."

זה נכון.
אני מבין זאת עכשיו.
כשם שאני מבין שצריך להרגיש נפילה בכדי להבין שלא עומדים.
אף אחד לא יכול להרים אותך, רק לעזור לך ליצור תנאים בהם אתה
תקום בעצמך.
לעיתים צריך להתאזר בסבלנות ובגישה חיובית. לעיתים - ברוח
יצירתית.
הכל ברור כעת.

הייתה זו אבולוציה בלתי הפיכה.

"קנאק" מתכתי נשמע, בזמן שמנעול המתכת על צווארי נפתח מעצמו,
והתפוגג בסתמיות כלא היה.