...נושמת את העוצמה הזאת.
האקורדים מתפסים במעלה גבי, כנחיל נמלים טורדני -
מפלס דרכו אל טריגרים שכוכי אל שבי.

מתעוררת! הבהלה עוד אוחזת. היא לא מרפה. מטלטלת אותי:
נתפרות שפתיי מחדש עם חוט התפירה,
בעלטה מוכת אימים - משב הרוח הקריר גרר אותי אל החושך.
מניתי עוד כתריסר כוכבים בודדים,
בשבילך מניתי מספרים מחוסרי היגיון.
את. זו את.
שאי בתוצאות. כמנות כחולות, אחת, אחת, נתכרבל יחד,
ונתפורר כליל, בשמיכת הקיץ הזו.
בליבי נע שעון המטוטלת המגוחך, נואש לפרוץ אל האין כלום:
"תיק. תק. תיק. תק.
בנות רוממתי. בנים ייסרתי -
הזנותיות שבכם מאתגרת אותי".
מגחך באופן יללת הזאב - הגוזר לי עוד חלקים מהמוח, השורט
את אישון עיני.
קרניה המזוייפות של השמש שוב חודרות באיטיות,
כרעל העכסן, מחליאות את שביל הווריד, כל פיסת עור,
נושכות מבפנים, כמחלה שכוכת מרפא -
מפנה שמיים בדרכה אל עורי הבהיר.