עשן כחלחל היתמר מעלה, התערבל בבלבול עם מאוורר התקרה הישן
הנמצא פה כבר מאז ימי ינקותי, עת הייתי פה לראשונה עם אבי.
סביר להניח שגם אז מרי הייתה פה, עם אותו חיוך חושף שיניים
משחירות, רקובות, סביר שגם אז האודם האדום עד כאב הזה נמרח לה
מעט על השפה, סביר אפילו יותר שכבר אז נחרץ גורלי.

"עוד שוט, מייקל? אתה לא שותה בקצב הרגיל שלך."
תסתמי כבר, זקנה בלה שכמוך, פשוט תסתמי!!! צעקתי בשקט פנימי
אופייני לי, אף פעם לא הצלחתי לצעוק באמת, מתאים לי, כל כך
מתאים.
"לא תודה, מרי, אני מצמצם בכמויות ההכנסה שלך, את מתפרנסת עלי
גם כך יותר מדי שנים". אני שונא אותה, אוף, כמה שנאה יש לי בלב
למפלצת הראוותנית הזו, בעלת שיער הבלונד המדובלל. ניכר בה כי
גם בעברה הייתה מכוערת וגדולת מימדים.

הפסנתר בפינה בכה את אותן המלודיות ששמעתי לפני 20 שנה, אותם
זיופים מוכרים באותו אקורד ישן נושן. אין לי יותר מדי ציפיות
מג'וני הזקן, 20 שנה באותו בר מזופת בעל שלט ניאון רופף בו
חסרות נורות מאז ומעולם כנראה.
"יש לך בקשה מיוחדת, מייקל?" קול צרוד הפציע מבעד למסך העשן
שכיסה את פסנתר הכנף המיושן. כן, שכולכם תמותו, שתמחה אתכם
האדמה, שתיענשו על העוולה שעשיתם לי, שילדי ילדיכם יהיו כמוני,
"לא, תודה ששאלת אבל..." ג'וני הנהן אלי בעיני עגל כאילו ידע
בדיוק מה לבי זועק, הוא הרכין ראשו בכניעה וחזר לוויסקי הזול
שלו תוך רפרוף בליל צלילים חסר משמעות על הקלידים החלודים.

"ערב חלש, הא?" הקנטתי כבדרך אגב את מרי, ישבנה המבחיל ענה לי
"כמו תמיד", או שהיו אלה מלתעותיה שסיננו מנטרה קבועה מבין
חורי שיניה, "הכל כרגיל".
שיעול מלא ליחה שטף את הדלפק המטונף, הצתתי עוד סיגרית "קאמל"
מעוכה, אני חייב להפסיק לעשן, הפצרתי בעצמי, אך עצמי לא האזין
בין יניקה לשיעול ופטר אותי בזלזול.
מר ג'יימסון הזקן התעלף על שולחנו הקבוע ושפך את תכולת המשקה
שלו על רצפת הפרקט השבורה, מרי הארורה אפילו לא זזה ממקומה
הקבוע, כנראה ממוסמרת לאותו ריבוע דמיוני, אני לא חושב שאי פעם
ראיתי אותה מחוץ לבר, ואם הייתי רואה בטח לא הייתי מזהה אותה
בלי ענן העשן שאפף אותה דרך קבע.

הטחתי ידי בעוצמה על הדלפק, מרי הציצה בחצי עין לכיווני והמחזה
שנגלה בפניה לא ריגש אותה במיוחד. "היום אני מסיים הכל, הכל
שמעת אותי? הכל נגמר כאן, לא עוד, נמאס לי מכם כבר, מהצחנה
הזאת של הבל פיך, מגרירת הרגל של ג'וני, ממר ג'יימסון הזקן,
מכיסאות הבר הרעועים, פשוט נמאס כבר, היום זה היום בו אשיב
עצמאותי!!!"

מרי כנראה פחות נסערת ממני, היא הסתובבה אלי ובחיוך שכולו בוז
שאלה בלחש: "עוד כוסית, מייקל? אתה נראה נסער" "את לא מקשיבה
לי בכלל, בהמה, אמרתי די! הכל מסתיים היום!"
"לא תודה, מרי, שתיתי מספיק, בהחלט מספיק", גמגמתי לעברה. אבל
מרי שפכה עוד מהנוזל האדום הארור הזה, מתעלמת מתחינתי. ג'וני
התיישב לידי בכבדות ופלט: "אנחנו מכירים זמן רב, זמן רב מדי",
'תמיד היית האהוב עלי' מלמלתי לעברו לפני שהכל הפך שחור.

התעוררתי בדירה שלי, מוטל חסר חיים על השטיח המוכתם בפירורי
הנאצ'וס שבלסתי אתמול. בבקבוק ה"בלאדי מרי" נותר מעט משקה,
מהול בבדלי סיגריות. משכתי עצמי מעלה מהרצפה, מעולף לגמרי,
הפלתי מהדלפק את בקבוק ה"ג'יימסון" החיוור לאורו של בוקר, ריק
וערום לחומה של השמש. דידיתי לשירותים בועט ב"ג'וני רד לייבל"
שפתח את הערב ההזוי הזה, מלמלתי בחוסר אמון: "אני חייב לגמור
עם זה, היום זה היום... היום אני מפסיק לשתות."