סוף.

הסיפור הזה היה חייב לצאת החוצה, את מבינה חמודה? אסור
שהסיפורים ייקברו עם האנשים.
"אני מבינה סבא, אבל למה כל כך הרבה היו צריכים ללכת? איך לא
הבנתם שמשהו לא בסדר? למה אף אחד לא עצר אותם?"
הכול מאחורינו עכשיו, לא בוכים על חלב שנשפך, ולשם כך סיפרתי
לך, שתעבירי הלאה, את תעשי את זה בשביל סבא, נכון?
"אתה הגיבור שלי סבא, גיבור מלחמה."
אני יודע חמודה, תעבירי את הסיפור לדור הבא, שגם הם ידעו את
שאירע במלחמה הנוראה הזו, את הסבל של העם שלנו, את שנאלצנו
לעבור כדי לשרוד.
" אל תדאג סבא, אני אעביר את סיפור הגבורה הזה הלאה, אני אוהבת
את סיפורי המלחמה שלך, ספר לי עוד סיפור לפני השינה..."
מחר חמודה, לנו תמיד יהיה מחר, להרבה כבר לא יהיה...  תשני
עכשיו , יש לך בי"ס מחר.

לילה טוב.

השנה היא 1933, חיינו בעיירה קטנה בגרמניה, החיים היו די יפים
אז, הפיהרר עלה לשלטון לאחר שהעם בחר בו, הוא ניסה לעלות עוד
קודם בכוח, כך גילינו מאוחר יותר. היו אלה שנים של התאוששות
ממלחמת העולם הראשונה, גרמניה השתקמה מהחורבות, שיקום קשה
ביותר אך אפשרי.
פרנסה לא הייתה כל כך והאוכל לא גדש את השולחן. חיפשתי עבודה
אך לאן שלא פניתי דחו אותי, בגלל צבע העיניים שלי כנראה, פשוט
לא נראיתי כמוהם. הם החזיקו את המשק, אבל  עזבי את זה, אני סתם
נזכר בתקופות לא טובות, היום הכול נראה אחרת, את מבינה? היום
אין זכר לתקופה הקשה הזאת.

"הם ניסו להכחיד אותנו סבא? אני לא מבינה למה..."
אין מה להבין חמודה, יש אנשים טובים ויש רעים, והם היו אנשים
רעים. אבל כל זה מאחורינו, עובדה שאני כאן כדי לספר לך את
סיפוריי. שרדנו! כעם, כמדינה, הצלחנו בסופו של דבר, זה הכי
חשוב את שומעת ? אל תשכחי אף פעם את השורשים שלך, הם חזקים
מהכול.

בתקופת המלחמה הרחובות היו מלאים באנשים, חלקם רק נראו כמו
אנשים, אבל הם לא היו באמת בני אדם, הם היו חיות. חיות צמאות
לרכוש, לדם. חיות שרצו להכחיד אותנו. אבל  לא נתנו להם, הם
חשבו שהם שלטו בנו, אבל אנחנו הראנו להם שאותנו אי אפשר לנצח,
אי אפשר להכחיד, אנחנו נשרוד ונישאר פה אחריהם. הם היו כל כך
הרבה, אויש, כמה שהם היו הרבה בתקופה הזו. איפה שלא הלכנו, הם
היו שם, כמו יתושים בקיץ, עם התלבושת הזאת שלהם, בכל מחנה
שהייתי בו, כמו יתושים שמזמזמים להם שפה בלתי מובנת, בלתי
הגיונית, שפה שעד היום כשאני שומע אותה הקרביים שלי מתהפכות.
אני אמות אדם מאושר אם לא אשמע את השפה הזאת עד יום מותי.

"ספר לי סבא, מה עשית אתה, וחברייך מה עשו? ספר לי כיצד שרדתם
את התקופה הנוראה, איך התגברתם למרות הקשיים?"
חכי בסבלנות יקירתי, לכל דבר יש את הזמן שלו, הסיפור שלי לא
שונה כל כך מזה של כל אחד אחר בתקופה הקשה הזאת.
"אני לא מבינה סבא, אף אחד לא שמע? לא ראה את סבלכם?"
נו, מה נראה לך? כל אחד התעסק בצרות שלו, למי יש זמן בשבילנו?
אף פעם לא היה להם זמן, למה שיקדישו עכשיו? אבל לכל דבר יש את
הזמן שלו יקירה, אמרתי לך, התאזרי בסבלנות.

באחד הלילות תמה סבלנותי, לקחתי נשק והחלטתי "לקחת את החוק
לידיים", כמו שאומרים בסרטים האמריקאיים האלה שאת רואה. עם
מתועב האמריקאים האלה, אני מקווה שיום אחד גם את תביני את זה.
איפה הייתי? אה כן, לקחתי את הנשק ויצאתי לרחוב, גמרתי אומר
בליבי כי היום אני מחסל יתושים ולא אכפת לי מה יהיו ההשלכות.

"אתה גיבור מלחמה סבא, אתה יודע את זה?"
כן חמודה, אני יודע, אבל תני לי לסיים את הסיפור אחרת נעבור את
שעת הסיפור שלנו ותלכי לישון בלי לשמוע כיצד תם סיפורי.
"סליחה סבא, תמשיך."

הם לא ידעו מאיפה זה בא להם, כשסיימתי, שש גופות חדשות, אחת
לכל כדור, נוספו בצד הדרך לערימות הקיימות. ניסיתי לצלוף בהם
בטלאי הצהוב הזה, שיסבלו על כל הפעמים שסירבו להעסיק אותי כי
אני נראה שונה, על כך שאמא שלי הייתה עוזרת בבתים שלהם, נקמתי
בשביל כל אחד מהם שהקניט אותי בבי"ס כשהיו מוציאים ציונים
טובים ממני. נקמתי בהם על שתכננו לכלות אותנו ואת העם שלנו.

סוף.