היא מעירה אותי באמצע הלילה, מנערת אותי ואומרת לי שאני לעולם
לא אבין את גודל הטעות שעשיתי ושלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.
אני לא יודע כמה זמן לא ראיתי אותה. אני רואה אותה כל יום,
כשאני עוצם את עיני. מחייכת לי חיוך קטן, מושכת את כתפיה
בתנועה של 'לא יודעת' והולכת. לא- לא הולכת, מתרחקת. היא עומדת
במקום וזה אני שמתרחק ממנה.
לבסוף אני מתיישב על המיטה, ומסתכל על שעון היד שמונח על השידה
שבסמוך למיטה. אחת ושלושים. אני מסנן קללה ונופל חזרה לתוך
הכרית אבל אז אני שומע את הצחוק שלה מהדהד. אני פוקח את עיניי
ובוהה בתקרת החדר. תקתוק השעון חודר לנשמתי ומסחרר את
מחשבותיי. אני מנסה להיזכר בצחוקה, מתאמץ לחשוב אם חשבתי שהוא
כה נפלא כשהיא עמדה מולי וצחקה. איך יכולתי להחמיץ את זה?
ואז הקיפאון מחלחל לשמיכה. באחת אני מרגיש כי ההסקה שוב
התקלקלה ושמיכת הפוך לא מסוגלת למנוע מהקור לחדור לעצמותיי.
אני שוב מתיישב על המיטה ומשפשף את עיניי. אני מסתכל על השעון
ומקווה שהלילה הנוראי ייגמר בקרוב. אחת שלושים ושתיים. אנחת
תסכול נפלטת מבין שפתיי. אני לוקח את המעיל העבה שהיה מונח על
הכיסא שלצד המיטה ומתעטף בו.
רע לי. אני לא יכול לישון וקר לי. אני תוהה אם עשיתי רע למישהו
כדי לקבל את העונש הזה, אם הייתי צריך לצום ביום כיפור האחרון
או אולי לתרום קצת יותר לקורבנות הצונאמי או כל דבר אחר, רק
כדי שאוכל לקבל שעה של שינה שקטה.
אני מפשפש עם רגלי על הרצפה עד שאני מוצא נעל-בית אחת, ואחרי
זה את השנייה. נועל אותן. הפוך. ולבסוף קם מהמיטה והולך למטבח.
אני לוחץ 'התחל' בלוח המקשים של המיקרוגל וכוס החלב שבתוכו
מתחילה להסתובב. אני נשען על השולחן ובוהה במכשיר המהמהם שקוצב
את השניות עד שכוס החלב שלי תהיה חמה. אני מרגיש כיצד הגורל
צוחק עלי. אני מרגיש שאני היחידי בעולם כולו שכל ערב שם כוס
חלב במיקרוגל ומכוון את השעון כדי שכשאקום באמצע הלילה, כל
שאצטרך לעשות זה רק ללחוץ על ה - 'התחל'.  אני מנסה לחשוב כמה
לילות כבר ביצעתי את הטקס המוזר הזה.
דינג.
אני מוציא את כוס החלב מהמכשיר ומחזיק אותה בשתי הידיים, מחמם
אותן. מתיישב לשולחן, עדיין מכורבל בתוך המעיל הגדול ושותה
בלגימות קטנות. ואז אני רואה אותה.
היא מחבקת אותי ומחייכת בחיוך כזה גדול ונפלא שבא לי לנשק
אותה. אני מניח את כוס החלב על השולחן והולך למקרר ומוריד משם
את התמונה שלנו יחד, חבוקים. התמונה היחידה שלה שיש לי. אני לא
יודע למה. אולי לא חשבתי שהיא כזאת מיוחדת ולא טרחתי להשיג
תמונה נוספת. את זאת היא נתנה לי במתנה בפעם האחרונה שהתראינו,
השד יודע מתי. זאת תמונה מטיול, אני אפילו לא זוכר לאן. שנינו
מחובקים ומחייכים למצלמה. אבל לה יש חיוך יפה ולי יש חיוך
שאומר 'מכריחים אותי לעשות משהו שאני לא רוצה'. כשאני חושב על
זה, הצטלמנו די הרבה ביחד. היא גם צילמה אותי די הרבה. אף פעם
לא חשבתי על זה. אני חוזר לשבת לצד הכוס שמחכה לי בשקט על
השולחן, מתקררת אט-אט באוויר הקר של הלילה.
כשהיא הייתה איתי, לא חשבתי עליה באופן הזה. לא דמיינתי שאני
אתגעגע אליה. לא יודע; היא הייתה סתם אחת, בדיוק חשבתי על
מישהי אחרת, היא לא עשתה שום דבר שימשוך תשומת לב. לא, רגע. זה
לא נכון. היא צילמה אותי הרבה והלכה איתי לכל מקום ובכל זאת,
היא נעלמה איפשהו ברקע. אולי בגלל שהעמידה אותי במרכז. זה
פתאום פוגע בי. כוס החלב נשמטת לי מהיד כשההארה מחלחלת
לתודעתי. החלב נשפך על השולחן, ומרטיב את התמונה. אני רוצה
להרים אותה לפני שיהיה מאוחר אבל אני מגיב לאט והתמונה כבר
רטובה ומקומטת ופתאום כשאני מסתכל לתוך העיניים שלה שמעולם לא
ראיתי קודם, אני מבין שהיא אהבה אותי. שהיא רצתה להיות איתי
ועשתה הכול כדי שאני אבין חוץ מלהגיד זאת מפורשות. אבל אני
הייתי אטום ובכלל לא ראיתי שהיא קיימת.
אני קם כדי לנקות את הלכלוך. אני מנסה לדמיין אותי עושה זאת
בקור רוח וביעילות, כמו מכונה אבל אני יודע שאני זז לאט ולוקח
לי עידנים למצוא את הסמרטוט ולנגב תחילה את התמונה, ואחרי כן
את השולחן ולבסוף את השלולית שהחלה להיווצר על הרצפה. בזמן
שאני שוטף את הסמרטוט אני נזכר כמה טוב היה לנו ביחד וחושב על
כמה שבעצם היינו יכולים להתאים אחד לשני. כשאני מסיים עם
הסמרטוט, אני כבר מגיע לכלל החלטה; אני הולך לארון ומוציא
ערימת דפים ישנה ומתחיל לחפש את דף הכתובות. לבסוף אני מוצא את
הפרטים שלה.
אני לוקח את מכשיר הטלפון ביד ומתחיל לחייג כשבאמצע אני מניח
בחזרה את השפופרת. אני לא יודע מה להגיד לה; איך להגיד לה שאני
אוהב אותה ושאני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה;
איך להגיד שאני לא ישן בלילות ואני חושב עליה כל הזמן ואני
אפילו לא ידעתי למה ורק כשראיתי את התמונה שלה הבנתי שיש חור
אדיר בחיים שלי שנוצר ביום שהיא עזבה ואולי לקח לי הרבה זמן
להבין את זה אבל אני צריך אותה כדי שיהיו לי חיים שלמים ושאני
אוכל לישון בלילה ושאני אוכל לאהוב אותה כמו שהיא אהבה אותי.
לא, בטלפון אי אפשר להגיד את הדברים האלה. בטלפון אי אפשר
להסתכל לה בעיניים ולהגיד "אני אוהב אותך. בלעדייך העולם הזה
ריק ולחיים שלי אני משמעות כשאני לא איתך. אני מצטער שלקח לי
כל כך הרבה זמן". אני מחליט שאני חייב לראות אותה. עוד הלילה.
אני מפשפש בקערת המפתחות עד שלבסוף אני נזכר שהמפתחות של האוטו
בכיס של המעיל. לוקח לי בדיוק עשר דקות להגיע לדירה ובזמן הזה
אני מריץ כל תסריט אפשרי למה שאני אגיד לה ולמה היא תענה.
לבסוף אני דופק בדלת. אחרי כמה זמן אני שומע את הקריאה מבפנים
- מי זה?
אני אומר שזה אני ואני שומע כיצד המנעולים נפתחים אחד אחרי
השני. היא פותחת את הדלת לבושה בפיג'מה דקה ושיער פרוע שמעיד
על קימה חפוזה.
- מה אתה עושה פה? קרה משהו?
- תקשיבי רגע, יש לי משהו חשוב להגיד לך...
- מה?
- אני חשבתי על זה ו... את יודעת שאני לא רואה כל כך טוב...
- לא חשבתי שאתה הולך עם משקפיים בשביל רק הפוזה.
- אני לא רואה כל כך טוב ולפעמים אני פשוט מפספס את מה שמולי.
היא מסתכלת עלי לרגע, הלב שלי מתפתל נוכח המבט הנוקב ולבסוף
מסננת 'אידיוט' וטורקת לי את הדלת בפרצוף.