לא תמיד אוטובוסים מגיעים בזמן, לא תמיד. אבל מספר הקו שהיה על
האוטובוס הזה שחיכיתי לו, היה קצת מטושטש, אז לא לקחתי
סיכונים, אני לא בטוח שזה הקו שלי, אבל הוא חיכה הרבה זמן,
ואפילו צפר, ואמר לי "אתה עולה?" ואני לא הייתי בטוח.
וחיכיתי עוד, ושום אוטובוס לא הגיע. והאוטובוס חזר, "אתה
עולה?" ואני לא הייתי בטוח. ושוב צפירה "אתה עולה?"
וזהו.
האוטובוס ממשיך.
בלעדיי.
ישבתי, שוב מחכה, והסתכלתי הצידה, היה שם שלט גדול "לוח
זמנים". אני לא ידעתי שיש לוח זמנים!
בחרתי להתעלם ממנו כל הזמן, אבל עכשיו הגיע הזמן לעמוד מול
האמת - זה הקו שלי? הייתי צריך לעלות עליו?
מתחת לכותרת לא היה שילוט "א'-ה' בין השעות..." כמו שחשבתי.
היה תאריך. מה קשור תאריך עכשיו?
ואני קורא... "האוטובוס יגיע בתאריך", ושם הופיע התאריך של
היום. שיט.
אחרי ישיבה שפופה של 10 דקות, נזכרתי שלא קראתי את התאריך עד
הסוף, אני זוכר שקראתי את היום, וגם את החודש, אבל בשנה לא
עיינתי. אולי אני צריך.
לחכות שנה, וזהו. יהיה עוד אוטובוס. אולי האוטובוס מגיע כל
שנה, ועוד יש תקווה, עוד שנה - אבל יש תקווה.
רצתי לתאריך והמשכתי לקרוא.
הייתה שנה.
2004.
2004! עיינתי בספרה האחרונה, יש מספרים שדומים לאחרים. אולי זה
סתם, לא באמת, אני קורא לא נכון. 6 נראה כמו 8, אם ה-8 מחוק. 5
קצת דומה ל 6, 7 דומה קצת ל 1, אבל 4 לא דומה לשום מספר אחר.

אחרי בהייה של 10 דקות ופרץ בלתי נשלט של בכי הבנתי את מה
שידעתי עוד לפני - האוטובוס האחרון.
הוא לא יחזור, הוא לא ישוב.
אני מסתכל באופק, אולי עודנו שם, אולי אני אצליח לרוץ כל כך
מהר ולהשיג אותו, אבל הוא עבר כבר מזמן, הוא במרחק של שנות אור
ממני.

הכתובת הייתה על הקיר, אבל אף אחד לא סיבב לי את הראש הצידה
לקרוא.

במבט מושפל,
בנעליים בלות ועיניים אדומות,
בלי להסתכל על אף אחד מסביב,
אני ממשיך ברגל.