אוטובוסים זה עסק ביש. נורא נורא.
אתה יושב בתחנה, לבד לך, בחוץ כבר חשוך ומחכה לקו הבא,
לאוטובוס הבא שאמור להוביל אותך עוד כמה קילומטרים בדרך
הביתה.
אתה לא יודע אם זה הקו האחרון או לא, אבל אתה בתחנה, וזה אומר
שקו צריך להגיע. אולי אתה תגיע איתו ישר הביתה, קו אקספרס,
אולי הוא עוד יגיע רק עד התחנה הבאה, ואז תצטרך לחכות לעוד
אחד.

כשמחכים, הזמן תמיד נראה יותר ארוך, שניות הופכות לדקות
שהופכות לשעות.

זה תמיד נורא ברור שהקו יגיע, זה אף פעם לא ברור מתי. יש את
אותם אנשים שתמיד מחזיקים לוח זמנים ביד, זה הופך להם את
הציפייה ליותר קלה. הקו יגיע.
אבל לי - סירבו לתת.

מדי פעם אני רואה אורות באופק, עמומים יותר, עמומים פחות, אבל
בד"כ הם מתבררים כאורות של מכוניות שלא מחכות לי, שעוברות
כאילו אני לא שם,
כי המקום אליו אני צריך להגיע לא במסלול שלהם.

ואני מחכה בתחנה שלי בחשש הכבד, שבלוח הזמנים של האוטובוס שאני
לא מחזיק, השעה הנוכחית לא נמצאת. ואולי היא נמצאת, אבל
האוטובוס תקול, ואולי פספסתי את האוטובוס האחרון.
ומי כבר יכול להבטיח שהאוטובוס האחרון לא עבר כבר ולא פספסתי
גם אותו?

המודיעין סגור, בשעות האלה של הלילה. אין לאן לפנות.

אני לא מתלונן, לא תמיד, לפעמים אני מרוצה מחוסר הוודאות הזו,
מזה שלפעמים אוטובוס מגיע מהר מכפי שציפיתי, מזה שלפעמים הוא
מאחר,
זה מפתיע, ועושה לי את הדרך יותר מעניינת, אבל עכשיו נראה
כאילו זה סתם בשביל להרגיז.

לפעמים אני מתחיל ללכת לבד, ברגל, לאט לאט בדרך שלי, אבל זה
נראה הרבה יותר קשה, ואני תמיד מתעייף מהר יותר.
אני לא מתכוון ללכת עכשיו ברגל, אני בטוח שהאורות ברקע הם של
האוטובוס הנכון. אולי אני טועה,
אבל אני באמת מתפלל, שאם אני לא טועה, שזה אותו האוטובוס שאני
מחכה לו כבר הרבה זמן בלי לוח זמנים - שהאוטובוס הזה יבחין בי,

ויעצור לי, לפחות.