הייתי בלוויה ביום רביעי של בחורה, יפה, בת 18. לא הכרתי אותה
כל כך, למעשה לא הכרתי אותה כלל מלבד פעם או פעמיים שראיתי
אותה, אך משום מה הרגשתי צורך ללכת.
יש בי משהו שאוהב ללכת ללוויות. ללכת, להרגיש עצוב, אני חושב
שזה מחזק אותי, לוויות, ומגביר מאוד את המודעות שלי לאנשים
סביבי שאני אוהב מאוד. הייתה לוויה מאוד עצובה, במיוחד כשאמא
שלה הספידה את בתה היפה עם זוג העיניים הכחולות ושיער הקארה
השחור והחלק.
יש לי עוד מין סטייה תרבותית שכזו שבכדי לגרום לעצמי לבכות
בלוויות אני מדמה את המת לחבר הכי טוב, או למישהו מהמשפחה,
וככה זה מבעיר ומוציא את כל הדמעות ששרויות בעיניים החוצה.
בכדי לבכות דמיינתי את עצמי כאילו אני בלוויה של החבר הכי טוב
שלי. וכאשר מגיע תורי להספיד אותו כולם פורצים בבכי מרעיד אשר
גורם אפילו לאדם הקשוח ביותר להזיל דמעה, כי אני הייתי קורא
הספד מרגש, כי הוא היה החבר הכי טוב שלי ואהבתי אותו בצורה
יוצאת דופן, אהבה גדולה מאוד. כי בכל זאת עם החבר הכי טוב שלי
חוויתי המון חוויות, והיינו ביחד כשהיה כיף וגם כשהיה רע,
עברנו המון ביחד ואני אוהב אותו מאוד. אני לעולם לא אשכח אותו
ואני אבוא לקבר שלו כל שבוע ואדאג לבקר את המשפחה שלו ולהקים
אנדרטה יפה לזכרו כי אני אוהב אותו מאוד, ואני אדאג לשמוע כל
הזמן את השירים שאהבנו מאוד ואשתדל לגרום לעצמי לבכות כי זה
משחרר אותי, משחרר אותי לשמיים ביחד איתו. כי אני אוהב אותו
והייתי רוצה לראות אותו להגיד לו שאני אוהב אותו מאוד וכשגם
אני אגיע שם למעלה באחד מהימים אני רוצה להיות לצידו שנעבור
עוד חוויות ביחד. אך חויות שחווים רק שם למעלה, אלו הן חויות
שונות ומיוחדות, לא יודע אם יותר מיוחדות מפה כאן למטה בקרקע,
אך אני מניח שהן גם מיוחדות.