אני היא הבתולה הנצחית, זו החוטאת לאהבת המגע.
הבתולה והזונה נפגשות, זו מול זו. זו תטיף לאהבה, ותייחל למגע
השפתיים.
שתיהן בי, מוכיחות אותי בכל עת. וכשאני מוותרת, פוחדת להתמסר,
באה האחת וגוערת בי על פחדנות, על יצרים שאיני מממשת, ואילו
האחרת בשלה, כשזו מנצחת, מוכיחה אותי על טיפשותי, על התמסרות
בלתי מובנת, ללא אהבה. על מופקרות, לעיתים מאופקת, לעיתים
כאובה.
ואין בי חרטה על דבר, לא על אתמול כששוב נפגשו השתיים, איתו
ואיתי במיטה. וכששתיהן נלחמו מעליי, דוחפות ללכת, מפצירות
להישאר, בזמן שהוא נוגע, ואני לא מסוגלת לדבר, ניצחה ההיא שכבר
שנים לא מנצחת, זו הטוענת לא להגיד דבר. בכתה בי הבתולה לעזוב,
לא לסחוף את עצמי אל בור לא נודע, אל מקום כאוב, אולם כבר לא
היה בה דבר להגיד לי, אל מולו ואל מול הזונה. ובלהט הרגע,
חייכה האחת, הזונה והבתולה סיימו את הקרב איתי ואיתו. זו הבוכה
עליי, ועל מה שארגיש בבוקר, וזו המחייכת כל כך ששוב ניצחה. שוב
לא נתנה לי לעזוב.  
לא חיפשתי אותן, באותה מידה שלא חיפשתי אותי. לא בבוקר שאחרי,
גם לא אחר כך כשאתקל בו, וזה ישפיל מבט ויעבור לכיוון הנגדי.
יישק על לחיי, ויילך אל זו שאהב, אל זו שדמיין כשהיה איתי.
וההיא תגחך, ותזכיר לי איך השפלתי את עצמי.
כי אני היא הזונה, והבתולה הנצחית.