זה כל כך קשה. תמיד. ההתחלה הזאת.
החשדנות (ואולי הוא רק רוצה סקס?)
חוסר האמון (ואולי הוא בוגד?)
הגעגועים (לחופש)
הגעגועים (לסיפוקים)
המחשבות האלו בלילות... כל תשומת הלב מוקדשת רק אליו.
וכל כך קשה להתרכז בכולם, ובתעסוקות היום יום כשיש מין קשר
כזה.
ומתי כבר מותר להגיד שאוהבים?
מתי כבר מותר לו לגעת בחזה? איך אדע שאני יכולה לסמוך עליו
שהוא באמת שלי, ולא של הגוף?
זה קשה ככה, שיש חבר רציני.
ואם אני לא בטוחה? ואולי כדאי להפסיק את זה כבר עכשיו? (כי למי
יש עכשיו ראש לחבר רציני?)
אבל אם ייצא מזה משהו טוב?
להסתכן?
ואם אני מפסידה פה הזדמנות שלא תחזור?
תמיד אומרים לי שכשיש אהבה, יודעים שזה זה.
גם אני מטיפה את זה תמיד לאנשים...
והנה אני, עכשיו עם הקשר הלא מובן הזה, שכל מה שאני יודעת עליו
זה שיש לו סיכויים קטנים להצלחה, ואני מסתכנת.
היא אומרת שאני אוהבת לסכן את החיים שלי, ושבסוף אני תמיד
נפגעת.
אני לא רוצה
אני לא רוצה להיפגע שוב

להיפגע שוב