דמעותיי נחלקות לקרובים לי מכל
בכאב, בשעת הרהורים ופליאה
על עולם כה אכזר, על עולם כה מושלם
בו מצאת אותי, בו מצאתי אותך.
דמעותיי הן נכסי הפרטי, בלעדי,
כמו זגוגיות שאספתי עם הזמן.
אותן אגרתי במעמקי נשמתי ועיני,
אלו דמעותיי שלי.
כל דמעה תיפול ותצא- אם ארצה
תתייבש בידי, בידך
כל דמעה תצרוב פצעים במלחה
על לחיי או על לחייך.
עיניך גדלות, ובוהות ותמימות ויפות
כשאתה מולי ומלטף שערה, שערה
ואני אתחמק כשתשאל בעוצמה
"אבל מותק למה את בוכה?"
דמעותיי הן שפה שהמצאתי אני
לומר דברים ברומו של עולם
ואולי תפצחה יום אחד אהובי
כשתשב ותבכה איתי גם.
אז אל נא תכעס כשאוזיל דמעתי
ואשמיע בכי מהול בשתיקה
כי אלו דמעותיי שלי
שהענקתי לך- במתנה.
לאריק.
28.3.2005
|