על הדשא
בין הפרחים
עומדת נערה ושרה שירים.

פניה עצובות,
עיניה כבויות,
בדרכה שלה, שברה לבבות.

שמלה שחורה
ושער ארוך
עומדת מחכה,
מביטה לאין-סוף.

שפתיים אדומות
כעלי הורד
וסגורות הן בחוזקה
כאילו אינה נושמת.

הרוח העזה
מזיעה, מניעה
את הפרחים שליד הנערה.

אין היא מפנה את הראש
אין מזיזה את גופה,
והלב, בור שחור
קר כאדמה.

ראשה מונף אל על בגאון
ותוי פניה היפים צבועים ביגון.
נשמתה מתפללה להבנה,
הכרה, אהבה.
אך כמו הרוח,
היא שואלת ללא תשובה.

עם רדת הלילה,
היא מביטה לכוכבים.
עיניה מבריקות,
זוהרות כיהלומים.

היא חלמה לעוף,
וברקיע לגעת
אך חלום אינו אמת,
והיא מתגעגעת
לימים הטובים
כשהיתה עוד ילדה
לימים שחלפו,
כשלא הייתה בודדה.

תעמוד שם גם מחר
ועד קץ הימים.
מביטה אל העבר
ואל הכוכבים.