השמש כבר כמעט שקעה, ורק אור אדום סגול מכסה את השמיים בקדרות
נוראית.

אותו אור בדיוק, שהיה בשמיים יממה קודם לכן, בישר תחושת חג
מיוחדת. בישר רוממות רוח מופלאה, בישר שמחה אמיתית, בישר יום
שכולו טוב, שמפסיק שישה ימים ארוכים ועייפים. אור הדמדומים,
שהיה אך אתמול מעל הארץ, בישר על בוא השבת. כבר מיום שישי
בבוקר, אפשר היה לחוש שהשבת מתקרבת. וככל שנוקפות השעות,
ומתקרבת השעה הנקובה בלוח, מתחזקת ההרגשה שמשהו גדול עומד
לקרות. הלחץ המאפיין כל יום מימות השבוע, לא דומה ללחץ של השעה
האחרונה ביום המעשה האחרון. המקלחת תפוסה באופן תמידי, הטלפון
בשימוש בלתי פוסק, שעוני השבת מתכווננים, בגדים לבנים מולבשים,
השולחן נערך, וריח משכר של חלות ומרק ועוגה אופף בית שלם. רגע
לפני שיוצאים מהבית, אפילו שממהרים לתפילה שכבר אולי התחילה,
מעיפים מבט אחרון לסלון הנקי והמסודר. והוא מלא באור, לא רק זה
של חברת החשמל, אלא אור שלא נמדד בשום ערך ומדד. והאור חוזר
לעיניים, והעיניים מתמלאות בו, והפה מתרחב לכדי חיוך, ונפתח
וקורא "שבת שלום". ובאור הדמדומים, יוצאים לרחוב, השקט והרגוע,
עם חנויות סגורות ומכוניות שכמעט כולן דוממות, ורק ילדים קטנים
לבושי לבן אוחזים ביד אביהם, בדרך לבית הכנסת. אולי הפעם ייתנו
להם להיות חזנים בקבלת שבת. ואז נכנסים אל בית הכנסת, ותחושה
טובה של משהו חדש ויפה, עומדת באוויר, ומתנועעת על ידי פיהם של
קהל האנשים השרים. עשרות אנשים שיושבים בשורות שורות של
ספסלים, ושרים בשקט ובנחת. שרים כאילו העולם עומד מלכת, כאילו
אין מחר. הרי רק לפני שעה הם שמעו בחדשות מה קורה, והתרוצצו
בזעף בבית, להספיק הכול, ועכשיו, כלום לא חשוב יותר, חוץ מן
השבת. ומי באמת חשב באותם הרגעים הקסומים הללו, שבאמת יש מחר?

יממה עוברת, והשבת מתקרבת לקיצה. יושבים סביב שולחן ושרים
מנגינות שקטות, שאיתן תצא השבת. יש בהן, במנגינות ובמילים
הללו, את הכוח למלא את הנפש בהתרגשות, בהתעצמות, בשמחה, בשיאים
חדשים, אבל יחד עם זאת, בהרהורים נוגים. ההרהורים סוחפים את
כולך להרגשה שהכול נגמר. הציפייה לשבת כבר נמצאת מאחור,
התפילות והסעודות, גם הן חלפו. השינה הכי חזקה מכל לילות השבוע
כבר הקיצה. דברי התורה, שנראו כל כך קסומים, כבר לא מרגישים
כך. המשפחה שהתאספה מחדש ודיברה, שמחה וצחקה ביחד, עומדת
להתפזר מחדש. ועכשיו החברים, שלא נפגשו כבר שבוע שלם, מוסבים
יחד סביב אותו שולחן, ושרים מכל הנשמה מנגינות שקטות. אבל
בתוכך אתה מרגיש, שאלו הדקות האחרונות. עוד רגע השמש תשקע
והחושך יאפיל, ומישהו יצעק: "מעייריב!" וכולם ייחפזו לפתע לברך
ולקום ולהתפלל. ואז נשמעות שתי דפיקות רמות על הבימה, המבשרות
על תחילת התפילה. המבשרות בעצם על צאת השבת, על התחלה של שבוע
שלם, מהתחלה. וזו התפילה שהכי קשה להתרכז בה. ובאמירת קריאת
שמע, במקום להתכוון, עולה בראש, מנגינה אחרת לתיבות הללו,
שהתנגנה ברוב עם, רק אתמול. והחזן ממשיך, בלי נעימה, בלי
התרגשות, והתפילה מסתיימת. מישהו כבר רץ להביא נר להבדלה
ומזרזים אותו להבדיל, כי כבר מאוחר. ואחרי ההבדלה החברים
מביטים זה בזה, ונפרדים בזריזות לעוד שבוע ארוך. ואיך שנפרדים
כבר רוצים לראותם שוב, אבל אין זמן לחשוב. מכוניות כבר חוצות
בשאון את הכביש, הסלולרים כבר מנגנים בקצביות, האורות נדלקים
והאנשים עצבניים ומסדרים ומנקים ועסוקים, והטלוויזיה שוב צורחת
את אותן החדשות. אבל בלב, יש צעקה אחרת, רמה יותר, שזועקת
ובוכה ורוצה את השקט חזרה, את השירה חזרה, את הריקודים שוב, את
הרוגע והשמחה האמיתית שחלפו ואינם. רק לפני רבע שעה הכול היה
כל כך מושלם. למה כולם החליטו בבת אחת להרוס הכל? בשביל מה?

ואתה יודע שהיא כבר איננה, וזו שהייתה כבר לא תשוב. אתה יודע
שתגיע אחת אחרת רק עוד שישה ימים, פחות שעה וקצת. אבל קשה לך
לדמיין את עצמך בלעדיה. אתה כבר לא יודע אם הבאה תהיה יפה כמו
זו, כי מי יודע איך החיים ייראו בעוד שישה ימים? מי יודע מה
יקרה השבוע ואיך תצא ממנו? ורק לפני שעה היית בטוח שאין יותר
בעיות והכל טוב ויפה. אבל עכשיו המחשבות מתרוצצות כאילו אין
פנאי לכלום. עכשיו הנשמה והגוף נכנסים למצב של עצב וקדרות.

וכדי להיזכר במשהו, בשמץ ממה שהיה ואיננו עוד, אני פותח את
מסכת "שבת", אבל סוגר אותה מיד אחריי שנגלות לפני עיניי שתי
המילים הראשונות הפותחות אותה: "יציאות השבת".

קדרות נוראית.