זה כבר לא כואב, מתרגלים.
זה גם לא משנה.
זה לא כאב מבחוץ, זה לא הדם.
לא.
זה מבפנים. זה משהו שלא רואים.
שם זה כן כואב. כאב נוראי שהזעקות לא עוצרות אותו.
הלב נודם, בוכה, מדמם. מבפנים. זה משהו שלא רואים.
וכשאתה הולך, לא מביט בי
מושפל, מתבייש בי,
שאי פעם הרגשת משהו כלפי,
הלב זועק.
משתגע.
חסר תקווה... אבל זה לא משהו שרואים.
אין דרך להסביר את זה,
אף אחד לא מבין עד לרגע שבו הוא נכנס לשיגעון הזה שלא רואים.
לחרטה הזו.
להתאבק עם עצמי,
לעצור את עצמי מללכת מהעולם הזה.
זה משהו שלא רואים.