בס"ד
התיישבתי בכיסא האחרון בשורה הראשונה. מתחתי את החצאית הקצרה,
כך שתכסה את ברכיי, בכל זאת-בית כנסת. הכי חכם היה להתיישב
בכיסא האחרון של השורה האחרונה, לא להפריע לאף אחד-ואף אחד לא
יפריע לי. אבל אף פעם לא התיימרתי להיות הכי חכמה. כמו שטל
אמרה כשקיבלתי ציון גרוע במתמטיקה או תנ"ך: "או שיש לך שכל, או
שיש לך יופי. תגידי תודה שיש לך יופי ותשתקי." אבל זה לא היה
נכון. לא הייתי ממש יפה. קצת ליפגלוס ועיפרון בעיניים הופך כל
אחת לכל דבר יותר ממכוערת. ובאמת למזלי, הייתי יחסית יפה, ועם
הליפגלוס והעיפרון-מאוד יפה. התיישבתי בשורה הראשונה כדי לראות
אותו. פרדריך. איזה שם מוזר. אבל לא היה אכפת לי. אף פעם לא
שאלתי אותו מאיפה הוא. כנראה הוא היה מאחת ארצות אירופה. אבל
למי אכפת? כל העיניים שלי היו שחורות. היה עליי כל כך הרבה
איפור, עד שהייתה לי מין הרגשה פנימית כזאת שכל הפנים שלי
הופכות ליותר כבדות. "אבל היום פורים. מותר היום לשים כמה
איפור שרוצים." אמרתי לאימא הבוקר. למרות זאת היא לא השתכנעה,
ושיכנעה אותי להוריד אותו. כשהגעתי לבית-ספר, ישר נכנסתי
לשירותים, ומול המראה החזרתי את הכול. פרדריך התיישב עם אחיו,
והתפלל תפילת שמונה-עשרה מהירה. הוא נשען קדימה ואחורה כמו כל
החסידים והדוסים, אבל לא נראה לי שהוא באמת התכוון, נראה לי
שהוא סתם עשה את עצמו.
"סליחה" אמרה אישה מלאה בחצאית ארוכה וכובע של ליצן. הזזתי את
הרגליים שלי אחורה, ונתתי לה לעבור. חייכתי. למרות שזה היה קצת
פתטי, תמיד היה לי נחמד לראות אנשים מחופשים. זה היה כמו...
איחוד של העם.
אני לא דתייה, וגם המשפחה שלי לא דתייה. לפני שנה, הייתי עסוקה
בחיפוש עצמי, ולכן החלטתי ללכת לבית-כנסת עם סבא, שהיה דתי.
ההורים מסורתיים, ולכן לא היה אכפת להם. לילה לפני פורים, סבא
הגיע למיון. היא קיבל התקף לב, והיה לו איזושהי בעיה עם
העורקים. למחרת התקיימה ההלוויה, וקצת בכיתי. אבל לא הרבה. אף
פעם לא היה לי קשר רציני עם סבא. באותו ערב פורים של שנה
שעברה, הלכתי לבד לשמוע את קריאת המגילה.
לאחר הקריאה, יצאתי מהבית-כנסת והתקשרתי לחבר שלי, לשאול אותו
איפה הוא, ומתי יוצאים למסיבה. פתאום התיישב לידי פרדריך,
וחיכה עד שסיימתי את השיחה.
"את באה לכאן הרבה?" הוא שאל.
"אתה מדבר כאילו זה איזה מועדון" צחקתי. "לא, אבל אני חושבת
שאני אבוא. לא ממש מאמינה בהכול, אבל באלוהים כן. בגלל זה אני
חושבת שאני אתחיל לבוא בחגים."
"גם אני לא ממש מאמין. אני בא לכאן רק בגלל אח שלי. הוא ממש
מושך אותי לבוא איתו. הוא אומר לי לבוא איתו כל שבתים וכל
חגות."
בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עליי. "אתה מתכוון כל שבתות וכל
חגים?"
-"כן. מצטער, העברית שלי עדיין לא ממש טובה." הוא אמר.
-"אה.. לא, היא דווקא בסדר. מאיפה ידעת שאני לא ממש דוסית,
ששאלת אותי אם אני לא באה לכאן הרבה?" שאלתי.
-"כי ראיתי אותך אתמול יוצאת למסיבה, והבגדים שלך לא בדיוק
היו..." הוא נראה נבוך. צחקתי. בדיוק אז ראיתי את החבר שלי,
נוסע על הטוסטוס שלו.
-"מצטערת, אני חייבת ללכת. נתראה בפסח?" שאלתי.
-"או אם תרצי לבוא בשבת. יכול להיות נחמד, את יודעת." הוא אמר
וחייך. חייכתי והלכתי.
שבוע לפני פסח נפרדתי מהחבר שלי. אני ופרדריך לא היינו רשמית
חברים, אבל היחסים בינינו, לפחות לגבי, היו הרבה יותר חזקים
מאשר היחסים ביני לבין החבר שלי. רק בפסח, כשפרדריך ליווה אותי
הביתה, גיליתי שאנחנו שכנים. התפלאתי שעד אז לא גיליתי, והוא
הסביר לי שהוא לא יוצא הרבה מהבית, ובבוקר הוא יוצא מוקדם
מאוד, כי הוא לא אוהב לנסוע באוטובוס. מאז ועד הפורים הזה
אנחנו נפגשים כמעט רק בחגים. אפילו אין לי את מספר הטלפון שלו.
הרב החל לקרוא את ברכות קריאת המגילה. פרדריך פתח את המגילה
שלו ונראה מרוכז. פתחתי את המגילה שלי, וגם אני השתדלתי
להיראות מרוכזת. ניסיתי לתפוס את המבט שלו, אבל לא הצלחתי. ממש
מלמלתי 'פרדריך', אבל רק אני שמעתי את זה. לא יכולתי לצעוק
באמצע בית-הכנסת. כבר הפסקתי לבוא לשם בשביל עצמי, והתחלתי
לבוא לשם בשבילו. איזה עיניים היו לו, ואיזה שיער. יכולתי פשוט
לגמוע אותו, ואת המילים שלו, ואת העברית שלו, שעד עכשיו נהייתה
מצויינת. אחרי שהרב כבר הגיע לקטע שבו מוזכרת לראשונה 'אסתר',
הפסקתי לנסות לתפוס את מבטו של פרדריך, ושקעתי בתוך המגילה. זה
פעל. מבין המילים 'אחשוורוש' ו'המן', הצלחתי לראות את מבטו של
פרדריך. אבל הפעם שהוא ירדוף קצת אחרי עם מבטו. לא הרמתי את
מבטי מהמגילה. ואז הגיע המילה 'המן'. כל הבית-כנסת כמו התעורר,
וכולם צעקו והניפו את הרעשנים. לא הצלחתי להתאפק, ואני ופרדריך
תפסנו את המבטים של אחד השני. חייכתי. פרדריך פלט חיוך ואז חזר
להבעה רצינית. 'מה קרה' שאלתי באילמות.
'מה?' פרדריך שאל בחזרה, מנסה להבין. הרב חזר לקרוא במגילה,
ושנינו הפסקנו להבין אחד את השני.
"אסתר." הוא קרא לי. שמי לא היה אסתר, אבל כך הוא קרא לי. נדמה
לי שיש שיר כזה.
"כן?" שאלתי. פרדריך נראה מודאג.
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר." התחלנו ללכת בשקט, לעבר
דירותינו. ההליכה מבית-הכנסת לרחוב שלנו, הייתה כעשר דקות.
אחיו של פרדריך הלך למסיבה, ולכן זה היה רק שנינו.
"Spit it out." אמרתי, מקווה שהוא מבין את מה שאמרתי.
"אמ... בזמן האחרון אני... איך להסביר לך... התחלתי להתקרב
לדת."
-"מה? ואסור לך לגעת בבנות או משהו כזה?"
-"אז זהו... ש... זה לא בדיוק מה שאת חושבת."
-"נו, תגיד לי. הרב של אח שלך אמר שאסור לך להתראות איתי?"
אמרתי, כועסת. התאפקתי שלא לבכות.
-"לא לא לא. זה לא בגלל הרב."
-"אל תנסה לשכנע אותי. חשבתי שאתה לא ממש האמנת."
-"אני יודע... אבל... זה לא..." הוא לא נראה כמצליח לאחוז
בשביל שיוביל אותו אל המילים הנכונות.
-"זה בגלל הלבוש שלי? כי אם כן, אני מוכנה להפסיק ללבוש
ג'ינסים."
-"זה לא... בגללך. זאת אומרת... זה..."
-"אני באמת נראית נורא עם כל הצללית הכהה הזאת על העיניים."
אמרתי, מתחילה למחות אותה.
-"לא, לא... את דווקא נראית טוב איתה." הוא אמר, וחייך.
הוא החזיק את הידיים שלי, והתיישב על המדרכה בישיבה מזרחית.
התיישבתי לידו.
-"אבל הבית-כנסת ואלוהים זה מה שחיברו אותנו! איך אתה יכול
לפרק את זה?" שאלתי, וטמנתי את הראש שלי בתוך הרגליים שלי,
שהיו שלובות. הוא הרים את ראשי, וחיבק אותי חיבוק שאילץ אותי
להיפרד מהישיבה המזרחית ולקפל את רגליי בתוך ידיי. דווקא היה
לי נוח.
-"אסתר. אני... התחברתי לדת הנוצרית." הוא פלט בנשימה אחת,
מפחד שהפחד ישתק אותו ויעצור אותו.
-"מה? איך? מתי?" שאלתי, המומה.
-"לפני כמה ימים, פגשתי כומר אחד, והוא הסביר לי על החיים שלו.
כבר ממזמן התחלתי לחשוב על זה. לא יודע... זה פשוט, היה טמון
בי מאז שנולדתי-אני מניח." הוא אמר, עדיין מחבק אותי. "אני
חושב שאני רוצה להיות נזיר, ואת יודעת שבשביל להיות נזיר, אני
צריך לפרוש מחיי אדם רגיל. אסור לי להיות איתך יותר. אני
מצטער. אני כל כך מצטער."
בכיתי. זה היה בכי עמוק וגדול ו... מין בכי... מעין בכי...
יהודי כזה.
היה לי קשה להסביר. פתאום כל עורק, וכל שריר, וכל איבר בגוף
שלי התחבר ליהדות, והרגשתי כל כך לא מחוברת לפרדריך.
-"אני מבינה." אמרתי. "רק שאלה אחת אחרונה יש לי."
-"תשאלי." הוא אמר, ונעמד. הוא התרחק ממני מרחק של צעד, כנראה
פוחד שהוא לא יצליח להתגבר על הצורך שלו להיות קרוב אלי.
-"מתי התחלת לחשוב על זה? זאת אומרת, על הנוצריות והכול?"
-"אמ... אם אני לא טועה, זה היה יום אחד לפני פורים. הלכתי
לבקר את דודה שלי בבית חולים, והיה שם אדם אחד... היה לו התקף
לב, והיה לו חסימה בעורקים. אני זוכר שכמה שניות לפני שהוא מת
הוא אמר במין זעקה חלושה: "ישו הוא בנו של האל, כולנו בניו של
בנו של האל." והזעקה הזאת-אני לעולם לא אשכח אותה. אם אני לא
טועה, שם משפחתו היה 'דורעם'." לפתע הרגשתי מערבולת בתוך גופי.
סבא שלי????...
אבל לא היה אכפת לי. הדבר האחרון שאמרתי לפרדריך היה:
"אני יהודייה. אני לא אוכל לשנות את זה, ואני גם לא אוכל לשנות
את הרצון שלי להיות יהודייה. להתראות ה'בן של הבן של ישו'." את
המשפט האחרון אמרתי בשיא הלעג, וזה השפיע על הבעת פניו של
פרדריך. |