"נדב אתה חייב לצאת מפה" בפעם האלף התלוננה מיכל אלי שאני אצא
כבר מהבית.
"למה?"
"מה למה?" שאלה בתמיהה.
"למה אני חייב לצאת?" שאלתי בציניות.
"כי אתה תקוע כאן כבר שנה!" היא הטיחה בי,
"המממ" עניתי תשובה לא מחייבת
"מה המממ?, צא כבר!, כמה זמן עוד תמשיך לסבול כך?!, הצלקות כבר
מזמן היו אמורות להגליד, השתחררת מזמן מכל זה" היא כבר החלה
לצעוק לעברי.
"את יודעת את לא חייבת לבוא כל יום חמישי" זרקתי לעברה, וברגע
שראיתי את פרצופה שהזעם והכעס שהיה נסוך על פרצופה השתנה לעצב,
הצטערתי.
"אני יודעת, אבל אני רוצה לבוא, אני רוצה בגלל שאני חברתך
הטובה ואולי היחידה" אמרה.
כן, היא באמת החברה היחידה שלי, הרהרתי לעצמי, היחידה שלא
התרחקה ממני אחרי שחזרתי משם.
"מה קרה לנדב שהכרתי?" שאלה
"לא יודע, הוא ראה יותר מדי דברים שלא רצה לראות" עניתי
במרירות.
"מה הוא ראה?" שאלה.
רציתי לענות לה, לספר לה את כל מה שחוויתי שם, כל מה שראיתי,
אבל היא עדיין לא מוכנה לשמוע וגם אני לא.
"את לא רוצה לדעת" עניתי אחרי דקה ממושכת.
"אולי כן...אולי" ניסתה ללחוץ
"לא!" חתכתי מהר את דיבורה "את לא רוצה לדעת ואני לא רוצה
לספר" עניתי והפסקתי את הדיון הזה.
"עוד חודש אני מקבלת את התואר" הכריזה מיכל בשמחה.
"יופי לך"
"אתה יכול להראות יותר התלהבות, אתה יודע?!" אמרה בכעס.
"סליחה שאני לא מתלהב על כך שאת למדת, כאשר היו כאלה שמתו
ונפצעו בשביל לאפשר לך ללמוד כמו שצריך" אמרתי, ושוב הצטערתי
על כך.
"לך לעזאזל" הטיחה בכעס ועזבה את הבית בטריקת דלת.
"הייתי שם" צעקתי לה אבל היא כבר לא שמעה.
ככה זה נמשך כבר שנה שלמה, מיכל ידידתי הטובה עוד מימי התיכון,
באה אלי כל יום חמישי מאז ששמע שחזרתי משם.
מנקה לי את קצת את דיר החזירים שלי, קונה לי מצרכים ומנסה
לדובב אותי לדבר.
יום אחד היא באה עם פסיכולוגית, שוויתרה עלי אחרי חצי שעה שלא
הוצאתי מילה אחת מפי.
מיכל כעסה שבוע ולא באה לבקר ואחרי זה בכל חזר לקדמותו.

מיכל לא באה שבוע.
אבל זה בסדר, אני מודע לזה שהכעסתי אותה כל כך מה שגרם לה לא
לבוא, היא בטח עדיין כועסת אלי, עוד כמה זמן הכעס יעבור לה
והיא תבוא.
אני בטוח בכך.
אני פשוט קצת מתגעגע לחברה שלה, אף פעם לא הודיתי בפניה על כך,
אף פעם לא הודיתי לה על כך שהיא באה, מארחת לי חברה, מנקה לי
את הבית, תמיד התנהגתי כמו איזה כפוי טובה, אבל אני לא, אני
אוהב שהיא באה, אני שמחה שהיא באה, לראות מישהו מתקדם בחיים,
מישהו בונה לו חיים.
אני אף פעם לא יוכל לעשות זאת, למה שאני אעשה זאת?!, אחרי
שראיתי איך אנשים מתים שם.
איך שגב, אורן, תמיר כל החבר'ה מהיחידה שלי מתו ממש מול עיניי,
לא אני אף פעם לא יוכל לבנות לי חיים.
למה אני חיי והם מתים?
למה?

מיכל לא באה כבר חודש שלם.
לא תיארתי לעצמי שהיא כל כך כועסת עד שלא תבוא חודש שלם.
אני מתגעגע אליה, לקולה שהיא מדברת, לצחוק שלה, להקנטות שלה,
אני לא יכול לשבת כאן כשאני יודע שאם אני אמצא אותה, אדבר איתה
אני אולי אזכה לסליחה שלה.
לא, אני אחכה עוד כמה שבועות, היא תבוא בסוף.
לא, אני חייב לדבר איתה, אני חייב לצאת מפה.
חייב לדבר עם מיכל.
אני לא יכול לצאת מביתי אחרי שנה שלמה שאני תקוע בו מבלי לבקר
את הורי תחילה, כן, אני אלך לבקר אותם, הם בטח גם ידעו איפה
היא.

"נדב" אמרה אמי בהפתעה כשפתחה את הדלת "איזו הפתעה נעימה!"
הטעימה ובעיניה נצצו דמעות של אושר.
"היי אימא" אמרתי.
" 'היי אימא'" חיקתה אותי "זה מה שיש לך להגיד אחרי כל כך הרבה
זמן שלא זכינו לראותך על מפתן ביתנו?!, תפסיק לעמוד שם כמו
אידיוט תביאי לאימא חיבוק!" אמרה לי בהתלהבות.
הלכתי לקראתה וחיבקתי אותה, כמו הילד בן 4 שחיבק אותה כאשר בכה
בגלל מכה, כמו הנער בן 18 שחיבק אותה בדיוק לפני שעלה על
האוטובוס לטירונות, הרגשתי בבית סוף סוף, הרגשתי חיי.
"משה, בואו תראה איזו הפתעה באה אלינו" קראה לעבר אבי, שכמו
שאני ודאי זוכר, הוא יושב לו כרגע בחדר עבודתו.
"נדב" אמר אבי.
"אבא" אמרתי קרבתי אליו, הושטתי את ידי ללחיצה והוא מייד משך
אותי לחיבוק, אבי שהתבטאות רגשית לא נראתה אצלו הרבה.
"אני כל כך שמח לראות אותך, אני כל כך שמח שבאת" אמר, קולו
נשמע מחוספס מעצירת דמעותיו.
"בוא ילד, אני רוצה לדבר אתך" אמר לי וקולו הקשוח שב אליו.
"אבל רגע, תן לילד לאכול קודם" אמרה אמי.
"עוד מעט שרה, תכיני משהו ותתקשרי לעמית שתבוא גם" אמר אבי
בנימת הציווי הרגילה שלו והוביל אותי לחדר עבודתו.
נכנסתי לחדר עבודתו והנה עוד גל של זיכרונות תקף אותי, של נער
מפוחד אחרי מעשה קונדסות אביו קורא לו לכאן להטיף לו ולהטיל
עליו עונש, של נער חושש שאביו קורא לו לדבר איתו על התעודה שלו
ועל הירידה בלימודים, של נער גאה ושמח שעובר את הטסט ומקבל
מאביו את מפתחות הרכב.
"שב נדב" הורה לי אבי וקטע את זיכרונותיי.
התיישבתי, אך הזיכרונות המשיכו להתרוצץ בראשי.
"נדב" המשיך אבי" עזבנו אותך שנה שלמה, נתנו לך זמן, להתגבר על
הכאב, לתת לצלקות להגליד, אני לא יודע אם כרגע הם הגלידו
מספיק, אך ארצה שתשמע את דבריי, תנסה להפנים ולראות שאתה לא
היחיד שנשאר חיי בניגוד לכולם" אבי התיישב והחל להפשיל את צד
ימין של מכנסיו עד הברך, ולהראות לי את רגלו התותבת.
"אבא..." התחלתי לומר אך הוא קטע אותי.
"נדב, אני יודע שאתה ואחותך חושבים שאיבדתי את חצי רגלי באיזו
תאונת אופנוע שאירתע לי בצעירותי, אך למעשה את רגלי איבדתי
במלחמת יום כיפור, וגם אני ראיתי את כל חבריי הטובים, את כל
היחידה שלי מתים ונפצעים מול עיניי. אמך, כן אמך" חזר ואמר
אחרי שראה את הבעתי המופתעת "היא זו שעזרה לי להשתקם, לחזור
לעצמי ולחיות שוב, כאשר תפקדה כאחות צעירה ומתמחה במלחמה" סיים
אבי את דבריו.
"אני, אני לא יודע מה לומר" גמגמתי וחשבתי לעצמי, ואוו שתי
מיתוסים משפחתיים מתנפצים ביום אחד, אבא לא קיבל את רגלו
התותבת עקב תאונת אופנוע, הוא לא הכיר את אימא בטיול בצרפת כפי
שתמיד חשבנו ותיארנו לעצמנו את כל הרומנטיקה שבהיכרותם בעיר
הכי רומנטית בעולם, הם הכירו על רקע מלחמה.
"מוכנים לאכול" קראה עמית והתפרצה לחדר, והעניקה לי חיבוק אוהב
"היי, שמחה שחזרתה אלינו אח גדול" אמרה לי.
"כן, את זה צריך לבדוק" אמרתי וכולם התפרצו בצחוק.
"אני רואה שמיכל עשתה עבודה טובה, לא האמנו בהתחלה שהיא תצליח"
אמרה עמית.
מיכל, כל ההתרגשות במפגש המשפחתי והסיפור של אבי גרם לי לשכוח
לרגע את מטרת יציאתי מהבית.
"כן, מיכל איפה היא?" שאלתי
"מיכל מקבלת היום את התואר שלה, היא הזמינה אותנו לחגוג אתה,
אנחנו מתכוונים ללכת יותר מאוחר" אמרה עמית "בוא גם" הזמינה
אותי.
"כן אני אבוא".

היא נראתה כל כך נפלאה, שמחה ונרגשת וחיוכה זוהר מרוב אושר, אך
איך היא לא תהייה, היא מקבלת היום את מה שהיא עבדה קשות
בשבילו.
ראיתי את עיניה ננעצות בעיני וחייכתי לעברה.
היא קמה ורצה לעברי ואני קרבתי אליה עד שאימצתי אותה אלי
בחיבוק.
"היי" אמרה.
"היי, מזל טוב!" אמרתי
"תודה, אני כל כך שמחה שבאת, זה חשוב לי" הכריזה בשמחה.
"גם לי" אמרתי והיא הביטה בי במבט תמוהה והרימה גבה "באמת"
אמרתי
"אוקיי, אז מה גרם לך לצאת?" שאלה בסקרנות.
" את" עניתי "לא באת חודש".
"כן, הייתי עסוקה בעבודת הגמר" אמרה.
"אני שמחה שזאת הייתה הסיבה" אמרתי "עכשיו, תסכימי לחגוג איתי
את קבלת התואר שלך?" שאלתי.
"אשמח מאוד, אחרי הכל כבר עברנו את הפגישה הראשונה, השנייה
והשלישית" אמרה ונישקה אותי בשמחה.