לדותן, באהבה


זאת היתה הפתעה מסוג ההפתעות שתופסות אותך לגמרי לא מוכן, כי
הן כל כך רחוקות מסל ההפתעות שהבנאדם יכול לצפות להן או לדמיין
לעצמו, כשהוא, נניח, סתם יושב לו על המרפסת ושותה כוס קפה. אז
באמת באותו יום ראשון בבוקר יצאתי לי כהרגלי, לפני שאני הולך
לעבודה, למרפסת ביתי הכפרי, הבנוי לו בצניעות מרווחת בתוך שדה
גדול בין עצי פרי ונוי (ירושה מסבתי החלוצה), עם ערוגות פרחים
ומדשאה רחבת ידיים שמקיפה את המבנה הישן, התיישבתי לי עם כוס
הקפה על כיסא הנוח המרופט שלי ובדיוק כשהתחלתי לחשוב על מה
שמחכה לי במעבדה, שמעתי קול נהימה חלושה. הבטתי מבעד למעקה
הלבנים ולא ראיתי דבר. הנהימה שוב נשמעה. כיוונתי את אוזניי
והגעתי למסקנה שהקול מגיע ממה שפעם היתה החממה והיום זהו מבנה
נטוש שגגו קרוע ודלתותיו פרוצות והנמצא בקצה השטח, ממש ליד גדר
הגבול עם שכניי בין עצי האקליפטוס, שסבי, החלוץ מאמריקה, נטע
בימי הביצות כמנהג האוסטרלים. קמתי בעצלתיים לברר את פשר
הקולות, חשבתי שאולי זה כלב פצוע. כשהתקרבתי לחממה, כמעט
ונשמתי פרחה ממני. אכן חיה גדולה רבצה שם על העשבים הדלילים
ולא סתם חיה היתה זו אלא לביאה, כן, לביאה אמיתית כמו שרואים
בגני החיות או בסרטי הטבע מאפריקה. כשראתה אותי היא הפנתה את
ראשה הגדול אליי ושוב נהמה, הפעם נהימה רכה כזאת ומלאת כאב.
התפלאתי על עצמי שלא נתפשתי לבהלה והסתפקתי ברעד קל של ידי
שעדיין אחזה בכוס הקפה. הלביאה שכבה באפיסת כוחות מוחלטת. כן,
החיה שכבה שם בלי כוח, כאילו היתה עשויה מפרווה סינתטית בלויה.
בכל זאת לא העזתי להתקרב יותר מדי והסתפקתי בהתבוננות זהירה.
כפותיה הגדולות של החיה היו פצועות. חתכים עמוקים בכריות
החומות ושריטות קשות לאורך הרגליים. זנבה היה מרוט והפומפון
שבקצהו תלוש כמעט לגמרי. רעמתה היה מדובללת ומלאה בטפילים,
ומאחר ושכבה על צידה, ראיתי כי בטנה מלאה בחתכים ופצעים
פתוחים, נדמה לי שאפילו ראיתי רמשים זוחלים על הפצעים שדם קרוש
עליהם. אבל הכי מפחיד היה לראות את עיניה. העיניים היו חצי
עצומות זבות הפרשה בהירה שעליה חגגו עשרות זבובים ירוקים, מה
שהטריד מאוד את החיה האומללה שלא היה לה הכוח להניע כף או זנב
ולגרש את המטרידים. כבר חשבתי ללכת ולהודיע לרשות שמורות הטבע
שיבואו לקחת את הלביאה הפצועה מחצרי, כשנחתה עליי ההפתעה
הגדולה ביותר - כשהחיה, שכאילו וקראה את מחשבותיי, פנתה אליי
בלשון בני אדם ועוד בעברית וביקשה ממני שלא אמהר לטלפן לרשות,
ותודה מראש על הרצון הטוב.
כל מה שהיא מבקשת לעצמה זה קצת לנוח, אולי לשתות קצת מים, אם
אפשר, ואחר כך נראה. עכשיו, המום מעוצמת ההפתעה, התיישבתי
תחתיי על הארץ. כוס הקפה נפלה מידי והמלים פרחו ממני, פשוט
נאלמתי ולא יכולתי להוציא הגה מהפה הפעור שלי. "תסגור את הפה",
חירחרה הלביאה בקולה החלוש, "הזבובים המגעילים האלה שאוכלים לי
את העיניים עוד ייכנסו לך לפה, והם, כידוע, נושאי מחלות
מסוכנות, אז תיזהר". פה כבר נתקפתי חרדה. הבנתי שלא מדובר
בלביאה פשוטה, אלא ביצור מורכב, אולי בלביאת ניסויים שברחה
מאיזה מכון מחקר מסתורי, או לחלופין, וזו נראתה לי אפשרות
בדיונית לחלוטין, באיזו מטאפורה, באיזה גלגול מטפיסי או
מטמורפוזי, שתחילתם בסוואנה האפריקנית, המשכם באיזו מעבדה
נוירולוגית פסיכו-זואו אתולוגית, וסופם אצלי בבית.
הלביאה המשיכה להסתכל עליי דרך החריץ הצהוב של עיניה. היא
שירבבה לשון חיוורת מפיה, מרעידה לסתות ושפם. שמתי לב שגם
שיניה פגועות ולביאה בלי שיניים חדות יש בה משהו מרגיע. "מים,
מים", עילעלה המסכנה, "תביא קצת מים". רגליי עדיין לא נשמעו
לי. אך כדי שלא להיראות אדיש או חסר נימוסים, זחלתי בזהירות,
כמו בתרגיל צבאי מהטירונות, אל עבר ברז המים בכניסה לחממה,
ומאוד שמחתי לגלות שהצינור הישן נשאר מחובר לזרבוביתו. בשארית
כוחי סובבתי את פרפר המתכת, המים זרמו. עכשיו כבר הרגשתי שוב
את רגליי והתרוממתי, סוחב את הצינור ונזהר עם הזרם שלא אירטב.
הלביאה פערה את לועה בעדינות, כיוונתי בזהירות כדי שלא תשתנק.
אחרי שרוותה, היא ביקשה שאתיז גם קצת עליה, אבל שאזהר על
העיניים. נראה שהמקלחת הזאת עשתה לה טוב, לפחות הבריחה ממנה את
הזבובים המציקים, שהתרוממו כמו ענן ירוק מזמזם.  
הלביאה פלטה נהמת הקלה. מעודד מהמסר הידידותי שבקולה, שאלתי
אותה אם אני יכול גם להציע לה משהו לאכול. היו לי במקרר כמה
חתיכות של צלי בקר ותפוחי אדמה אפויים. ידעתי כמובן שהקומץ הזה
לא ישביע את הארי, אבל אולי כמנה ראשונה."תודה", ליחששה החיה,
"ותביא לי גם משהו מתוק, בשביל האנרגיה". בבית הנחתי על המגש
הגדול את האוכל. שמתי גם כמה פרוסות לחם עם נקניק ואת כל
השוקולד שהיה לי במזווה. החיה אכלה בתיאבון רב. היא ממש שאפה
את האוכל לתוך פיה ונראה כי הרבה זמן לא בלעה ארוחה ראויה
לשמה.  
"זה היה מאוד טעים", אמרה לי, "אבל אני עוד רעבה". חשבתי שאחרי
הקצב אגש לחנות חיות המחמד ואקנה לה כמה שקי "בונזו", זה נראה
לי הפתרון המיידי לבעיית האוכל, עד שאמצא מקורות הזנה הולמים
יותר. הלביאה שוב הפתיעה. "אני לא אוהבת אוכל של כלבים", קראה
את מחשבותיי, "אך אם אין ברירה, אז תעשה לי ממנו איזו פשטידה
ורצוי בנוסח איטלקי עם הרבה בזיליקום ושום".
התאוששותה של הלביאה בחצרי היתה מהירה, יחסית. עוד באותו היום
בניתי לה מין סככה חוסמת שמש, והקפתי את מקום רבצה בחביות עץ
דקורטיביות שבתוכן תיכננתי פעם לשתול עצי ננס יפניים. כדי שלא
לעורר חשד בסופרמרקט השכונתי, פיזרתי את הזמנת העופות והבשר על
פני כל מרכולי האיזור. במעבדה הודעתי שאני חולה ושאיעדר יום
יומיים, ואחרי שקניתי בבית המרקחת את משחת העיניים, מרחתי לה
אותה על עיניה הדלוקות בעזרת קיסם ענק שאילתרתי ממקל של מטאטא
שכדור צמר גפן בקצהו. "תנסי לישון קצת", אמרתי לה, "נדבר אחר
כך".
בחדר העבודה מיהרתי אל המחשב. התחברתי לרשת הזואולוגים
הבינלאומית בתקווה שאצליח לתפוס את ידידי הפרופסור הידוע
לווטרינריה משווה, פרופ' הלמוט אולריך מהמכון בגטינגן. כיוונתי
את מצלמת הווידיאו אליי, הדלקתי את הסקנר והיקשתי את הקוד
המזהה לתוך המחשב, ממתין לתחילת השידור  האור קולי על המסך.
התייעצות עם אולריך, המומחה הנודע להתנהגות בעלי חיים בתנאי
שבי, שחיבוריו ומחקריו על תפקודי המוח של היונקים הגדולים זכו
להערכה מרובה בחוגים המדעיים, לא תזיק. השאלה שהטרידה אותי
היתה אם אולריך יאמין לי. ואולי, חשבתי, מוטב שאשמור בינתיים
את הדבר בסוד. שאסתפק בכמה שאלות ענייניות, ואברר אם כבר נרשמו
מקרים דומים בכרוניקה המדעית. זה לקח לא יותר מכמה שניות ועל
המסך הופיעו פניו של הפרופסור. "מה שלומך קולגה יקר?", הוא שאל
באנגלית הגרמנית שלו, "החדשות מארצכם לא נראות מעודדות בימים
האחרונים". "אני מקווה שאינני מפריע לך", השבתי, "אצלינו הכול
בסדר, ככה זה במדינה משוגעת כשלנו, אין רגע דל". לא רציתי
להיכנס שוב לוויכוח פוליטי ולכן הזדרזתי, אחרי מלות הברכה
המנומסות, להציג בפניו את השאלות שהכנתי. אכן, הסביר הפרופסור,
היו מקרים של חיות, גם של לביאות ונמרים, שברחו מקרקסים או
ממכוני מעקב ומחקר. ברוב המקרים הן לא שרדו בחוץ, במרחב המחיה
האנושי, והושמדו מחשש לשלום הציבור. החלטתי שלא לספר לו על
הלביאה שנמצאת בזה הרגע בחצרי ודילגתי בדיפלומטיות על נימת
הסקרנות שעלתה מתמיהתו על פשר התעניינותי בתחום שאיננו שייך
בדיוק לעיסוקי המדעי.
כשפניו של ידידי נמוגו לתוך המסך, נשארתי עוד מול המחשב המהבהב
והירהרתי בדברים שאמר. החלטתי להתקשר למחלקה לזואולוגיה ולדבר
שם עם חברי הטוב אפרים, שמלבד התמחותו בפיסיולוגיה של היונקים
הגדולים, היה גם מומחה לתזונת בעלי חיים. ידעתי שהתפריט שאני
מתכוון להכין ללביאה דורש שיפורים. החיה הרי לא תוכל להתקיים
רק ממרק עוף ופשטידות. אפרים נשמע מופתע כששאלתי אותו על המזון
האופטימלי בתכולתו המזינה שיש להאכיל בו את בני משפחת החתולים
הגדולים. "אל תספר לי שיש לך איזה אריה בגינה", הוא אמר לי ספק
בצחוק, ספק ברצינות.
מה שנשאר לי עוד לעשות בשלב זה של ההתארגנות להצלת חיי הלביאה
היה לפנות לווטרינר. אבל איך אפשר לבקש מרופא שירפא את החולה
בלי לראותו? החלטתי לפתוח כמה מספרי הרפואה שבספרייתי ולחפש
בהם את ההנחיות לטיפול וכן לגלוש באתרי האינטרנט העוסקים
ברפואת חיות. במקרה הגרוע ביותר, עודדתי את עצמי, אם אראה שאין
שיפור במצבה של הלביאה, תמיד אוכל לפנות לרשות השמורות. כרגע
עוד אין לי מה למהר.
בחוץ, מתחת לסככה, שכבה הלביאה שלי בלא ניע. למרות סימני
ההתאוששות עדיין נראתה רע. רע מאוד. עכשיו כבר לא פחדתי כל כך
להתקרב אליה. היא נשמה בשקט, בקושי, ונראתה כמתה. העור שלה היה
מכוסה בפצעים, פרוותה תלושה וממורטטת, חשבתי על הקרציות
הנוראות האלה שמוצצות את דמה, וללא ספק גורמות לה לאנמיה, ועלה
בי רעיון לריסוס כללי בעזרת המכשיר הביתי שאיתו ריססתי את
הצמחים בגינה. "הקרציות האלה יהרגו אותי", שמעתי אותה
לוחשת."תעשה משהו. המאמן שלי היה משתמש במין פינצטה גדולה, אבל
גם צבת זה בסדר". "את רוצה שאביא לך  כרית ושמיכות?", שאלתי,
"נדמה לי שיש לך חום".
"זה ללילה", ענתה, "עכשיו תעשה לי טובה, ואחרי שהרטבת אותי,
ואתה יודע שהחתוליים לא ממש מתים על מים, תביא מגבת ותנגב
אותי, ואגב לעניין השירותים, תביא גם ערימת עיתונים, ואל
תסתכל, בבקשה". את כל זה אמרה הלביאה בקול צרוד כשהיא פוקחת את
עיניה לכדי חריץ שנראה כפס צהוב זרחני כמו של מחזירי האורות
שבצידי הכביש. היא התלוננה על כאב חזק בעין השמאלית במיוחד,
ואני שאלתי אותה, עדיין מהסס מלהתקרב אליה, איך אוכל לעזור לה.
"תשטוף לי אותה עם מי בור", אמרה, "ככה היה נוהג לעשות הרופא
שלנו".
הלכתי וקניתי כמה בקבוקים של תמיסת בור. הרוקחת הביטה בי בחשד.
התעלמתי וברחתי משם במהירות, לפני שתתחיל החקירה. וזה בסך הכול
יום אחד, חשבתי, כאשר בשעת לילה מאוחרת, שלא כמנהגי, סופסוף
צנחתי הרוס מעייפות על המיטה.

התעוררתי לפנות בוקר, רועדת כולי. שמעתי קריאת תרנגול מאיזשהו
מקום והיה די חשוך וקריר. כאב חזק בצלעות עורר אותי. משכתי את
השמיכות, שהאיש הנחמד הזה, שלחצרו הגעתי, שם עליי. נשמתי
בכבדות, והאוויר שנשפתי יצא לי בשריקה חדה, כאילו ובלעתי צופר
כבאים. חיכיתי שכבר יהיה אור, כי ידעתי שאז הוא יבוא לראות מה
קורה איתי. הכאב בארבעת הגפיים לא עבר. כפות רגליי הקדמיות היו
נפוחות מאוד. הכריות סביב טפריי היו תפוחות ולא יכולתי לשלוף
אותם מכיסיהם מבלי להיאנח מכאב.
הבריחה מהמכון לא היתה קלה. שנים ארוכות חיכיתי לשעת הכושר וזו
באה כשהקרקס האיטלקי המפורסם הגיע לסיבוב הופעות. הלביאה
הבכירה שלהם חלתה ולא יכלה לעלות לזירה. המאלף הראשי בא למכון
כדי למצוא מחליפה. הפרופסור המליץ עליי. "הלביאה הזו הפנימה
היטב את המטלות ואת שיטות האילוף שלנו. בבדיקות ההתאמה לחיקוי
הפן האנושי בהתנהגות הטורפים הגדולים היא עמדה בהצלחה". כך אמר
והורה לי לבצע כמה מהתרגילים היותר מסובכים, שאותם כמובן
ביצעתי בהרבה חן נשי כמו שראיתי בסרטוני הווידיאו שקיבלנו
מהמכון לחיות קרקס במונקו. אימוץ תכונות אנושיות לא היה דבר
יוצא דופן במכון. ואפשר גם לומר שהאנשים במכון אימצו לעצמם,
בתוקף הנסיבות, לא מעט תכונות חייתיות, ולצערי, לאו דווקא
מהטובות שבהן. עכשיו אני שוכבת לי כאן, בחצר, ולא  יודעת מה
יהיה, והחשש מפני הבלתי ידוע מכביד על מחשבותיי. החיים במכון
היו בהרבה מובנים חיים מוגנים, כמו בשמורת טבע. ובלי הפחד
מהציידים הבלתי חוקיים. אצלינו הכול היה חוקי. גם בניסויים
המדעיים עמד המכון בכל התנאים והדרישות.
החיות הגיעו למכון ממקומות שונים בעולם. הוריי, למשל, היו
מהגרים מאפריקה שבעקבות המלחמה בארץ מוצאם שלוותה בטבח נורא
שנעשה באריות, מצאו, אחרי נדודים ומצוקות, מקלט במכון. אחותי
ואני כבר נולדנו בכלוב המשפחתי הצנוע, ועד למותו של אבינו, שמת
על מזבח המדע ממש, בעת ניסוי השתלת לב מהפכני, התנהלו החיים
בצורה די מסודרת. הפרופסורים עמדו על משמר המדע, החיות תרמו את
גופן ומוחותיהן, החוקרים עקבו ורשמו ותורת ההשוואה הלכה
והעשירה את מדפי האוניברסיטאות והארכיונים המדעיים. כיוון
שמגיל צעיר התגלו בי כישרונות שנחשבו עד אז ליוצאי דופן במחקר
משפחות החתוליים, זכיתי מהחוקרים לתשומת לב מיוחדת. סופסוף לא
בכל יום נולדת לביאה עם כישרונות, שעד כה נחשבו לאנושיים בלבד.


בתוך זמן קצר הפכתי לחביבת המדענים,הפסיכולוגים, הזואולוגים
והאתולוגים. והראש שלי התמלא באלקטרודות וברגים, ואל פרוותי
חוברו כל מיני חיישנים וטרנזיסטורים ששיגרו אותות מופלאים של
כתמי צבע, קווי רגש ואימפולסים רבי עוצמה אל מסכי המחשבים של
מיטב מכוני המחקר הבינלאומיים. מנהל המכון, הפרופסור גליקמן,
זכה בגללי להמון פרסים ואותות כבוד, ביניהם גם לתואר אצולה
מהמלכה הבריטית. אפילו אמי היתה מאוד גאה בי.
נישואיי לאריה המפואר בחבורה, ליאו, לא הפתיעו. אמנם, שלא כמו
משפחתי, הוא בא ממשפחה פשוטה, אבל היתה בו מה שקרוי, אצילות
מולדת. החוקרים עקבו אחרי הנישואים שלנו. הפכנו לתיק המחקר
הידוע בשם "משפחת האדם ומשפחת הטורפים הגדולים - דמיון ושוני
בדפוסי התנהגות. העתקה אנושית או תורשה גנטית". זה לא היה קל,
בעיקר כשעם השנים הרגשתי איך אנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה.
שחיינו המשותפים מקבלים את הצורה האנושית של התרחקות הדדית,
ניכור ובדידות. מפני שחייתי במכון מוגן, מחוברת תמיד לחיי
היומיום המתישים ולחיישנים המשוכללים שהושתלו לתוכי ושתירגמו
כל פעימה חשמלית במערכת העצבים הרגישה שלי לשפת האותות
והסימנים המדעית, פיתחתי בחשאי, מתחת לאפם המלומד של החוקרים,
שפה משלי - את שפת הגעגועים הגדולים אל מישורי הפרא. למעשה לא
ידעתי אם מישורים שכאלה בכלל קיימים במציאות כלשהי, אבל זה לא
מנע ממני להתגעגע לפחות שעה ביום, מה ששיבש לחוקרים את תדר
המשדרים.
גם הרעיון לברוח התחיל לנקר בי. אני חושבת שאפילו התחלתי לסבול
מדיכאון סמוי. כבר לא היה לי יותר כוח ללכת לאולם ההדגמות,
לרדת למרתפי המחקר, למעבדות המצוחצחות, להחליף בטריות, לריב עם
ליאו, או לשתוק את השתיקות המכאיבות, לשבת בכלוב המשפחתי מול
הטלוויזיה ולהעמיד פנים שהכול בסדר.

נדמה לי שהחוקרים דווקא שמו לב לשינוי המסוים שחל בי. שמעתי
אותם מדברים ביניהם על הצורך להוציא אותי לחופשה. אבל המחשבה
להישלח לאיזה פארק זואולוגי, תחת עינם הפקוחה של מדענים זרים,
לא עשתה לי טוב. ואז באה ההצעה מהקרקס, ועכשיו, אחרי מבצע
הימלטות שכמותו רואים, אולי, רק בסרטים, אני שוכבת כאן, בחצר
זרה, במקום לא מוכר לי, כולי חבולה, רעבה ושיניי הכואבות
נוקשות מקור, או בעצם, מפחד. והאמת, שגם האיש הנחמד הזה, שאני
כל כך מחכה שכבר יבוא לתת לי את ארוחת הבוקר, חשוד בעיניי. הוא
נראה לי משום מה, ככה באינסטינקט החייתי שלי, כמו איזה מדען.
אני חושבת על מה שקורה עכשיו במכון. איך שהמדענים בוודאי אכולי
תדהמה מבריחתי הנועזת, ואיך שהם ללא כל ספק כבר דאגו להודיע
לכל הממונים והרשויות על בריחתי.
מי יודע, אולי הידיעה על היעלמי כבר הופיעה בכל אמצעי התקשורת.
אני מתארת לעצמי איך מאות אנשים מבוהלים מחפשים בכל גינה ובכל
מחסן אחריי. אני בטוחה שגם לליאו זו היתה הפתעה, למרות שלא פעם
הוא נהם מתחת לרעמתו שהוא מרגיש שיום אחד אני אברח. אני רואה
מרחוק אור נדלק. האיש התעורר, כנראה. כשהוא יבוא, אבקש ממנו
שיעביר אותי לתוך הבית. אני רק מקווה שהוא חי שם לבד. אם הוא
נשוי, אישתו לא תסכים לארח אותי בסלון המשפחתי. השטיחים, היא
תאמר לו, ומה יגידו השכנים.
אני שומעת קולות צופרים. אני שומעת משאית נעצרת. אני שומעת
צעדים של אנשים על השביל המרוצף שליד הבית. אני מתכווצת מפחד.
אולי הלכו המחפשים אחריי בעקבות הדם שנזל לי מהפצעים, כשקפצתי
מהמשאית הפתוחה שלתוכה התגנבתי אחרי שעות ארוכות של הליכה
מאומצת בשולי הכבישים והשדות. איך לא לקחתי בחשבון, בחלומות
הבריחה שלי, שבג'ונגל האנושי שמחוץ למכון, אולי אין מקום
ללביאה כמוני, גם אם אני דוברת בשפת האדם והתנהגותי משמשת מודל
להשוואות ביהביוריסטיות וקוגניטיביות להולכים על שתיים?.
מה אעשה עם החופש הזה, ממה אתקיים, גם הקרקסים סובלים היום
מאבטלה. יש אריות ופילים, אך אין מספיק זירות להופיע בהן. מה
גם שחיי קרקס כבר לא מתאימים לי. אז שאלך לעשות קורס הסבה
למזכירות או למעצבות פנים? שטויות. אני בסופו של דבר שייכת
למגזר המדעי.  כל חיי במכון הוקדשו למדע, למדעי ההישרדות. אני
שומעת את המשאית מתניעה ומתרחקת. אני קצת נרגעת. זו היתה סתם
אזעקת שווא. אני מנסה להתהפך על צידי האחר, וזה כואב. בחוץ כבר
אור יום, אני שומעת את האיש מתקרב. אני מציצה בו מחריצי עיניי
הזבות. הוא עומד מולי עם ארגז גדול בידיו. והוא מחייך אליי
כשהוא אומר לי בוקר טוב. יש לו חיוך יפה, והייתי רוצה לחייך
אליו גם, אך פעולת החיוך, כמו שפרופסור גליקמן הסביר באחת
ההרצאות, היא תכונה אנושית בלבד, אנחנו, החיות, יודעות לחייך
רק בלב, ובשבילנו חשיפת שיניים נחשבת אות לתוקפנות. מה גם
ששפתיי כואבות וכך גם השיניים. אני לא רוצה להפחיד את המארח
שלי. אני רוצה להתיידד איתו, כי רק הוא יכול עכשיו לעזור לי.
בדיוק כשניסיתי לאותת לו בזנבי שאני שמחה לבואו, התחיל הקולר
שעל צווארי פתאום לזמזם.
הוא נעמד במקומו, מניח את הארגז על הארץ. אני הולך להביא צבת,
הוא אמר, הם לא צריכים לדעת שיש לי לביאה בחצר. בליבי חייכתי
אליו בתודה.

לא היתה לי ברירה. אחרי שלושה ימים בחצר, כשהיא מחרחרת
ומשתעלת, הבנתי שמצבה הבריאותי של הלביאה הולך ומחמיר. העברתי
אותה לתוך הבית, סידרתי לה מרבץ מרופד מכל השמיכות והסדינים
הישנים, ומבצע העברתה לחדר הקטן, חדר האורחים במקור, הפך
למסובך, כי החיה המסכנה בקושי יכלה ללכת בכוחות עצמה. התקשרתי
במחשב לידידי, הפרופסור הדגול לווטרינריה בגטינגן, ונאלצתי,
למרות בקשותיה קורעות הלב של הלביאה שלא לחלק איתו את סיפור
הימצאותה אצלי, לשתף אותו בסוד העניינים.
"המצב שלך מסובך מדי", אמרתי לה, "אני לא רופא והקולגה שלי הוא
אדם מאוד דיסקרטי. הוא גם נמצא בגרמניה, רחוק מכאן, אז אין לך
ממה לחשוש". פרופסור אולריך, סירב להאמין לדבריי בכל תוקף, אבל
חוסר האמון לא מנע ממנו לתת לי, בהתאם לטבעו הגרמני המדוקדק,
כמה עצות רפואיות וכן הדרכת חירום של טיפול נמרץ למקרה של דלקת
ריאות ויראלית. חברי אפרים, מהמכון הזואולוגי, שגם אליו פניתי,
ושנשבע לי שלא יספר לאיש, הבטיח מיד להגיע ולראות את החולה.
כשבא היה הטנדר שלו עמוס בציוד כמו שרואים בסרטי ההסברה של
האו"ם על העזרה שהם שולחים לאזורי המצוקה בעולם השלישי. אפילו
תותח זריקות היה לו, למקרה שיצטרך לשלח בלביאה חץ עם מזרק
בקצהו, כמו שרואים בסרטי הספארי. "בחיי שהגזמת", אמרתי לו,
"הלביאה שלי היא לביאה אנושית, חשבת שאתה מגיע לסוואנה?".
"צריך להיזהר", ענה אפרים, שיותר משהיה מופתע מעצם המפגש עם
לביאה אמיתית, הופתע מהתנהגותה הסולידית והשקטה של הפציינטית
ששכבה מתנשמת בכבדות והתקשתה בדיבור. "אלוהים", הוא צעק, "החיה
הזו מדברת!". הושבתי אותו על הכיסא וניסיתי להרגיע את רוחו
הנסערת. עד שהכנתי את הקפה, הספקתי לספר לו את השתלשלות המעשה,
והוא ביקש ממני שאצבוט אותו חזק. "אני חולם", חזר ואמר, "אני
חולם". "אתה לא חולם", נשמע קולה של הלביאה, "ותפסיק כבר
להכניס את כולנו ללחץ. תן לי את הטיפול ותשתדל לא להיסחף,
ואגב, שמי ברונהילדה, אמא שלי אהבה את האופרות של וגנר".
סיפרתי לאפרים על השיחה שלי עם פרופסור אולריך. אפרים ביקש
להתקשר לד"ר שטיינהוף, מומחה לחיות גדולות בשבי, שהיה וטרינר
וחוקר מהשורה הראשונה בתחום הזואולוגיה. הוא חייב להתייעץ
איתו, הסביר אפרים, והוא לא רוצה להפחיד אותי, אבל ייתכן
שנצטרך לפנות לרשויות אם מצבה של הלביאה לא ישתפר. בינתיים,
הוא ייתן לה טיפול ראשוני, ושלף מהתיק הגדול שהביא, כמה
בקבוקים ומזרקים. "שרק לא תרעד לך היד", אמרה בדאגה חלושה
ברונהילדה, "אני פוחדת מזריקות. זה לא יכאב?".
בחדר העבודה, על מסך המחשב, ד"ר שטיינהוף נראה ונשמע מודאג.
דלקת ריאות, או כל מחלת ריאה ודרכי נשימה אצל האריות הן תופעות
שעלולות להתגלות כקטלניות. הוא המליץ לפנות לרשויות. "אמרת
שהלביאה ברחה מהמכון לחקר ההתנהגות, אז הכי טוב יהיה אם תבקשו
מהם לבוא ולקחת אותה בחזרה. אני חושב שאני מכיר את הלביאה
הזאת. ראיתי סרט שלה בקונגרס האתולוגים שעשינו לפני שנתיים.
באמת מקרה מיוחד".
בחדר הקטן הלביאה נרדמה. ישבנו והבטנו בה. היא נראתה רע ונשמה
כמפוח. הייתי על סף ייאוש. "מה אתה רוצה?", אמר אפרים, והוריד
את כפפות הגומי מידיו, "לא מצאת חתולה בחצר, זאת לביאה. כשהיא
תתאושש אתה מוכרח להחזיר אותה למכון. לא מגדלים לביאה בחדר
האמבטיה. תן לה כל שלוש שעות את הכדורים האלה, והרבה לשתות".
הוא דיבר ממש כמו רופא המשפחה הזקן שלנו. אולי לתת לה גם מרק
עוף, צחקתי. "כן", אמר אפרים כשהוא אוסף את המכשירים שלו, "גם
מרק עוף. אם לא יועיל, לא יזיק".
בערב הכנתי לברונהילדה ארוחת בשר ענקית. היא אכלה מעט ובלי
תיאבון. היה לה קשה לבלוע. ישבתי מולה ושמעתי ממנה את הסיפורים
היפים ביותר בחיי. לא הייתי מאמין שללביאה יש בכלל סיפורים
נפלאים שכאלה. היה לה כישרון נדיר לתאר מצבים פשוטים ורגילים
לגמרי באופן צבעוני ורב הפתעות. היא לא הסתירה ממני דבר. כך
אמרה. סיפרה לי בקולה השבור והניחר את כל תולדות משפחתה,
אהבותיה, האמיתיות והדמיוניות, על חלומותיה, על עונות החיה, על
החיים בתוך פרווה שאש זרה בה בוערת, על ריחות היער ומעוף
ציפורי הטרף, על מסעות הציד שתמיד חלמה עליהם, על כאב השבי,
מכות החשמל המאלפות, על הניסיונות להצמיח כנפיים ועל שפת
הגעגועים שהמציאה. שפת הגעגועים למישורי הפרא, כמו שהיא קראה
לזה. גם אני סיפרתי לה על עצמי. סיפוריי לא היו מרתקים כשלה,
אבל היא הקשיבה לי כמו שאף אחד לא הקשיב לי מעולם. סיפרתי לה
שאני בעצם, בתוך תוכי גם כן אמן, כמוה. אני כותב סיפורים ואולי
יום אחד אפרסם אותם. מצטער  שלא סיפרתי לה, אבל אני מדען, חוקר
את פלאי התאים, אבל המעבדה קטנה עליי, צפוף לי שם בעולם
הצנטרפוגות, המבחנות והמיקרוסקופים. שכל הניסויים שאני עושה,
ושלא תמיד מצליחים לי, הם בשבילי רק שביל לפרוח ממנו מעלה מעלה
אל עולם המלים שבוראות את עצמן ובתוכן מתרחשת העלילה האמיתית
של חיי הכמוסים.ואני יודעת שזה יישמע נורא מלודרמטי, אבל כאשר
לא תוכל עוד לטפל בי, אני רוצה  שתודיע למכון ושהם יבואו
וייקחו אותי. זה לא תענוג כזה גדול להתעורר יום אחד עם לביאה
מתה בחדר האורחים. אחרי הכול, אני לא יותר מאשר מטאמורפוזה
בדיונית של גלגול נשמות חייתי בראי המחקר האנושי". ברונהילדה
התעייפה, בעיקר מהדברים המלומדים, וביקשה ממני כדור שינה. היא
בלעה אותו עם דלי מים פושרים ושמונה כפות סוכר, כי היה לו טעם
מר.
נשארתי לשבת ליד הלביאה. היתה לי הרגשה רעה. כבר הצטערתי
שגיליתי את הדבר לאפרים, שדיבר עם ד"ר שטיינהוף, שהתברר כמי
שמכיר את הלביאה מהקונגרס שמלפני שנתיים. חששתי שהוא יודיע
להם.
הרגשתי כאילו אני איזו דמות באחד מהסיפורים המוזרים שהיא סיפרה
לי הערב. גם התקשיתי לעכל את העובדה שהיא יודעת לדבר. מיששתי
את ראשי. אני הוזה, אמרתי לעצמי. כל זה איננו אמיתי. אני נזכר
כי כשלקחתי שבוע חופש מהמעבדה, הלכתי להיפרד מהלבורנטית הנחמדה
שבמעבדת הסמים, אחריה קצת חיזרתי,והיא כיבדה אותי באיזה משקה,
מין מיץ עם טעם מוזר, ואמרתי לה בצחוק, שזה בטח  מהול בסם
הזיות.
בסוף שבוע החופשה שלי, אחרי יומיים שבהם היה נדמה כי מצבה של
ברונהילדה השתפר, שוב נאלצתי להזעיק את אפרים. ברונהילדה היתה
על סף התמוטטות. גם פצעיה לא הגלידו, עיניה עדיין נטפו הפרשות,
המשחות שאפרים מרח לה על החתכים לא הועילו. ברונהילדה הביטה בי
במבט מיוסר. החום שלה היה גבוה, היא השתעלה וכמעט שלא דיברה
יותר. "קרא לאנשי המכון", לחשה במאמץ, "אני נכנעת".
היא נראתה כמו חתולה עזובה. נדמה לי שמשהו בתוכה נשבר. אפרים
היה זה שטילפן לפרופסור גליקמן. לי לא היה אומץ.

בצהריים, כשכל השכנים עומדים סקרנים מסביב לגדר, הגיעו
קונטיינר גדול וטרקטור בעל כף ענקית מלפנים לקחת את ברונהילדה.
אנשי הצוות בחלוקים לבנים ובכפפות הוציאו במיומנות את הלביאה
המעולפת מחום החוצה. הניחו אותה על הדשא לפני הכניסה והטרקטור
הפעיל את מנוף הזרוע עם הכף שהרימה את הלביאה עד לפתח המשאית
והאנשים שבפנים הורידו את החיה והשכיבו אותה בתוך תיבת המתכת.
ראיתי איך שהם קושרים אותה בחגורות שחורות ומכסים אותה בשמיכה.
ברונהילדה פקחה לרגע את עיניה, ופס צהוב זהר אליי מתוך אפלולית
המשאית. אחר כך הם סגרו את הדלת הכבדה ונעלו על בריח. רציתי
לשאול אותם מה יקרה איתה עכשיו, אך רעש המנועים החריש את קולי.
השכנים נדחקו לעברי, שואלים מה קרה, ביקשתי מהם בנימוס שילכו,
שאין לי מה לומר להם, ונכנסתי הביתה, נועל את הדלת.
יומיים לא יצאתי מהבית, לא עניתי לעשרות הטלפונים, ישבתי בחדר
הקטן מול ערימת השמיכות מצטער שלא צילמתי את ברונהילדה. לפחות
היה נשאר לי צילום ממנה.

בחודש אפריל, כשלוש שנים אחרי הסיפור הזה עם הלביאה, שעד היום
אני לא יודע מה עלה בגורלה אחרי שנלקחה מביתי, כי הפרופסור
במכון סירב בנחישות לדבר איתי עליה, הוזמנתי לכנס מדעי רב
משתתפים בוושינגטון. שמחתי על ההזמנה, כי אחרי עבודת מחקר
מאומצת הצלחתי לבודד, סופסוף, את תא הווירוס השביעי, שעליו
עבדתי בשנים האחרונות. הכנס זכה לכותרות גדולות ועבודתי הוגדרה
בו כאחת התגליות החשובות בחקר המחלות הטרופיות. באולם המפואר
שבאוניברסיטת ג'ורג'טאון ישבו כל המוזמנים שהגיעו מכל רחבי
העולם. אחריי, כך נמסר לי עומדת להתקיים הרצאה על תוכניות
בתחום מחקרי ההתנהגות ההשוואתית של ההקבלה בהתנהגות בעלי החיים
מול האדם. באולם החשוך הוקרנה שיקופית גדולה של זוג אריות
באפריקה, ומולם זוג אנושי. החלטתי להישאר. המרצה היתה אישה יפה
בעלת שיער ערמוני שופע וקול עמוק במיוחד. אחרי ההרצאה
התיישבנו, כמה מהמוזמנים ואני ביניהם סביבה לשמוע עוד כמה
פרטים על המחקר שעשתה בשמורות של אריות בטנזניה, בדרום אפריקה
ובכמה ממכוני המדע לחקר התנהגות משווה בעולם. כשהתיישבה ובמבט
מקרוב, שמתי לב לצלקות המוזרות שהיו על ידיה ובעיקר על רגליה
החטובות, שגרבי הניילון הדקיקים לא הצליחו להסתיר. זה נראה לי
מוזר מאוד, מה גם ששמתי לב לאצבעות ידיה שנראו מעוותות מעט,
כמו הצטלקו מחתכים שהוזנחו. היא הקסימה בדבריה את השומעים
המלומדים. היה משהו בקולה העמוק, הצרוד, שהטריד את זיכרוני,
שבילבל את מחשבותיי.
 המשכתי לעקוב אחרי תנועות ראשה, רעמת שיערה הבהיקה מול עיניי
כמו ציור טיציאני מרהיב. ואז, כשקמתי ללכת, מרגיש במין חולשה
לא רצונית שמשתלטת על חושיי, היא הפנתה אליי את מבטה והסתכלה
בי ארוכות. עיניה היו עצומות למחצה, מתגרות, מחייכות במין חיוך
שכבר ראיתי, ומתוכן הבליח אותו קו של אור צהוב, אותו פס זוהר
ופראי כמו שברונהילדה נהגה לשלוח אליי. חייכתי אליה וידעתי שלא
טעיתי.