1
מול עמודי הזכרון חורכי העיניים,
מול העיניים הלא חרוכות של כל אחד,
מעל אבני תל אביב וגלגלי אופניים
אני מתרגלת מבט יהודי מפוחד
ואומץ להודות שהכל אבוד. אני מתאמנת
רק על מנת לבחון את יכולת ניבוי האסון
שלי, וככל הנראה לא תצא ממני כוהנת,
ואבין, כמו כולם, רק עם הנהגת קיצוב המזון,
עם האיסור להחזיק חיות מחמד או סכו"ם מתכת,
עם שריפה של ספרי בישול ולוחות שנה,
מעט לפני שכל השירים יהפכו לשירי-לכת,
ומעט אחרי סגירת הפקולטה הראשונה.
ואפילו שהשירים - הכלבים האהובים - יזהירו,
ינבחו על דם שעוד לא נשפך, על דעת שלא נטרפה,
איך אשכיל ללעוס לחם ולדעת שאבן גיר הוא,
האם אאחר לצעוק: שריפה, אוי אחים, שריפה?
2
רק לחיות ורק ללכת,
רק לקפוץ ורק לרוץ,
עד שסכנה חורכת
את התחת הקפוץ.
יהודי, חיה את רגע
הבשר והתורה.
יהודי, לטף את אגו
האדם והפרה.
אל תניח את הספר,
רוץ איתו בפה ניחר,
רוץ על עשב, רוץ על אפר,
רוץ - כאילו אין מחר.
וכמו ויליה המשוחררת,
שליטפתי בה דגים,
לעולם איני עוצרת
להסביר ולהדגים.
3
אל תתפתה לכוח ולעצב,
אל תבקש קיצור וחנינה,
אמץ את סבלנות אוכלי העשב,
את להט הטורפים, ואמונה
של עוף בחילופי עונות-שנה,
בידיעת הנתיבים לעשר
הארצות בלי שלג ובלי אפר.
כך, יהודי, תדאג להגנה
על שפיותך, גופך. תוריד לאפס
את חום החרדה, את הצינה
של גב בודד. הכן מרפא מארס
הנחשים, תבנה לך ספינה
מכלונסאות-גדר. נשק את ארוס.
אל-נא תאמר: הנה דרכי האחרונה. |