ככוס קטנה במדיח כלים עצום, יושבת לי זו המחשבה, במוחי.
מוחי המעורפל מקיש את אותותיו על מקלדת דמיונית אפלה וקצת
שטנית.
וזו המחשבה מתערפלת במי סבון מטושטשים ומטשטשים.
בין כעס אימתני ומעט עצבים מנסה, אותה המחשבה, למצוא שקט,
מנוחה.
אך עצביי מכים בה בחוזקה, מכים ומתנגשים, עוד רגע קט הם
מנפצים.
ובי בוערת באימה זעקת נר קטן שאך נדלק ועוד רגע הוא נוגע
באבק,
אבק שריפה.
אותו חומר בערה ששוכן במעמקי בטני, בטן רכה ועדינה שנרעדת
בשומעה מילים גם - רצח, אונס, בצע, קנאה, אהבה:
מי מנוחות, רוגע ושלווה. אחרון צעדי המסע, הגבוהה שבפסגות.
אך כמו רעב שחור מטפסת לה החמדנות מעבר לפסגה,
לאט לאט, ובנחישות היא בולעת ורוצה - "יותר" -
היא צועקת.
"עוד" היא משמיעה בקול מעורר חלחלה
"הכל שלי כחוק" היא חורצת בנחישות מזוויעה.
חוסר הסובלנות מעורר תחושת כשלון הזויה.
ואני מוצא את עצמי מרחף בחלל ריק עם עיניים גדולות וסימן שאלה. |