[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










"אם את כל כך רוצה, אז ניסע".  ישבו בבית הקפה המפואר עם
הכיסאות המרופדים בקטיפה אדומה. על החלונות שפנו לרחוב תלו
וילונות בהירים מעשה תחרה. שעת צהריים מוקדמת. אנשים טרם יצאו
להפסקה. מספר האורחים בבית הקפה היה מועט. מלצרית בסינר לבן
מעוטר מלמלה נוקשה עמדה לשרתם. הקפה הוגש בספלי חרסינה, הסכו"ם
מצופה כסף, כך גם הקנקנים. ניחוח מרכז אירופי, תמונות סגלגלות
על הקירות, תמונות נוף לצד פרצופים חמורי סבר של נכבדים בני
המאה שעברה, כנראה אורחים בעלי שם. גם הם לגמו כאן את הקפה
בקצפת.
"אם את רוצה", חזר ואמר. שתקה שקועה בעצמה, משחקת בכפית הסוכר
הקטנה,  פתאום כמו נגמרו לה המלים.  אתמול, כשדיפדפו באלבום
התמונות, דיברו על משפחתו, בעיקר על הסב, זה שנראה בתצלומים
זקוף, קפוא מבט במדיו המצוחצחים. על הסבא רצתה להוסיף ולדבר
וידעה כבר מראש את התשובות שתקבל: כולם עשו כך, כולם היו כאלה,
לא היתה ברירה אחרת.
"ניסע לבקר את הסבא שלך", אמרה אחרי הארוחה, "אולי מחר?". "אין
טעם", ענה, "בלאו הכי לא תוכלי לדבר איתו. הוא לגמרי סנילי.
למה את כל כך מתעקשת? מה ייצא לך מזה?". "אנסה", אמרה, "די אם
אביט בו".
בצילומים הם תמיד נראו כל כך בטוחים בעצמם, נינוחים, נקיים.
מול צללי האדם שכרעו לפניהם או ששכבו על הארץ הם באמת נראו
כאנשי על. יהירים ומתנשאים.
מזג האוויר הפכפך. בתחזית הזהירו מפני סערה מתקרבת. שוב יירד
גשם. "ניסע", אמר וסימן למלצרית בידו,  "ניסע".
הדרך לבית האבות של ותיקי הצבא הגרמני עוברת בנוף כפרי שליו,
מתעקלת ומתפתלת בין גבעות עטורות עצים בואכה פרנקפורט. הרוח
הלכה והתחזקה, הכביש נבלע בתוך העצים, דרך שמשת המכונית משחקים
האור והצל במחבואים בין גזעי העצים החולפים מול עיניה, לפעמים
המכונית מחליקה. מכוניות הבאות ממולם מאותתות, סימן מוסכם לדרך
משובשת. ייתכן שבר ענן. האט את המהירות, ועכשיו היא יכולה
להתבונן בעצים המלווים את הנסיעה, פרועי צמרת, נכפפים מעוצמת
הרוח העזה.
                             




אמא שלי סיפרה שבימי ראשון היו יוצאים לטייל ביער. מרחק שעה
מהעיר כבר נפתח הנוף אל היער, החורש, ריבועי האחו. היו שם
יערות ליבנה בהירי גזע ועצי אורן עבותים, היו קרחות ביער, ועל
הדשא הדק, המפודר במחטי האורן, היו פורסים את מפת המשבצות
(תמיד משובצת באדום לבן, כצבעי דגל הלאום), מניחים את סלי הקש,
פותחים את בקבוקי היין ושותים ממנו בכוסות זכוכית דקות. לפעמים
שרו. אחר כך פרוסות הלחם הכפרי, הטרי, שסבתא נהגה לאפות, עם
ריבה מתוצרת בית. אמא אהבה לספר לי על טיולי יום ראשון אלה,
וזאת בשיכון העולים הבנוי כקוביות שהושלכו במקרה בתוך מרחב
החול הצהוב. בלי פיסת ירק, בלי עץ, בלי פרח, רק חולות וחרולים
קוצניים בהם נחבאו הלטאות. בחום הכבד, תחת שמי המולדת החדשה
החשופים מצל, חילחלו בי טיפות געגועיה אל הירוק. יחד איתה על
מדרגות הבדון הלוהט, יצאה נפש הילדה שבי אל הנחל שזרם שקט
וצונן, אל קרחת היער, אל הפטריות, שיחי הפטל ושירת הציפורים,
אל גן העדן הרחוק שנשטף בדמעותיה, ולא הבנתי אז מדוע גורשנו
ממנו.





בעיקול הדרך, ממש לפני הכניסה לכפר הקטן ב', שבו נמצא בית
האבות "ווהלרוהה" לוותיקי הצבא, הדרך מוצפת. נהר המים זורם
במורד ומקשה על הנסיעה. מצית סיגרייה ופולט קללה, אחר כך מבקש
סליחה וממשיך לקלל. שוטר בשכמיית גשם נוקש בחלון, אומר מה
שאומר וממהר לגשת למכונית הבאה. עמדו כך ממתינים. אדים בהירים
על זגוגית החלון, המגבים מזמזמים. לבסוף ניתן האות ושיירת כלי
הרכב החלה מתקדמת לאיטה. הכביש נשטף בנחלי מים, פנייה ימינה אל
העמק. בחשיכה היורדת אורות הבתים נראו כגחליליות. בצד הדרך שלט
המורה את הכיוון לבית האבות. רחוב קטן, בתים בצבעי פסטל בהירים
שטופי גשם, בית גדול. שתי קומותיו עטורות אדניות פורחות, פנסים
מסוגננים מאירים את הכניסה, לפני הבית משטח אבן, גינה רחבת
ידיים. חנייה. בחדר המבוא אישה חמורת סבר קידמה את פניהם, שאלה
למבוקשם. "מיד אדוני וגברתי", השיבה, "ימתינו נא". הגיעה אחות
צעירה בשביס כחול, מעומלנת, רצינית. בלי קול הלכו אחריה. עברו
במסדרון צבוע בתכלת מרגיעה, עציצים בכל פינה, תמונות נוף בצבעי
מים על הקירות, שטיחים רכים, ספת עור למנוחה, ברקע מוסיקה
קלסית חרישית, דלת זכוכית. באולם קטן ישבו הקשישים בכורסות
ובכיסאות גלגלים. הליכונים ומכשירי עזר להליכה עמדו מצוחצחים
וסדורים לאורך הקיר. אחדים מהיושבים מתבוננים במסך הטלוויזיה,
אחדים מעיינים בעיתונים מצוירים. אחות במדים לבנים קרבה אליהם,
דוחפת כיסא גלגלים. חיבק את כתפיה. "הנה סבא", אמר לה בשקט.
הביטה בו, איש זקן, שיופיו הקר נשמר עדיין. תווי פנים נוקשים,
מצח גבוה, שיער צהבהב דליל, שהשיבה כמעט ולא נגעה בו. החלק
הבולט בפניו הכחושות היו העיניים. אותן עיניים כמו לנכד שעומד
מולו. הזקן הביט נכחו בעיניים הכחולות, השקופות, ומבטו מעורפל
כשקוע בעולם אחר, רחוק.
"הוא לגמרי סנילי", אמר בשקט, "אין טעם לדבר איתו". "תנסה,
תנסה", ביקשה, "אמור לו משהו". "אדוני", אמר בשקט, "אדוני, באו
אליך אורחים". העיניים הכחולות המשיכו לבהות באוויר. היא הביטה
בו בתשומת לב, הנה זיקנה מכובדת מאוד. נזכרה במה שאמר לה
כשדיפדפו באלבום התמונות. "כששאלתי אותו מה עשה במלחמה, הוא
היכה אותי. פעם אחת ויחידה היכה, אבל איך! ואמא רק אמרה, 'עזוב
אותו, הוא כבר זקן, מה אתה רוצה ממנו, הוא לא היה קצין האס-אס
היחיד'". כשנודע לו על עברו של הסבא היה כבן 17 ואז עזב את בית
ההורים ולא חזר לשם יותר. שנים לא שמר על קשר. כשהעבירו את הסב
לבית האבות הגיע לחג המולד. ביקור נימוסים קצר, כאוב. הוא
פוחד, כך אמר לה בחדרו שבמעונות הסטודנטים, פוחד שירש משהו
מקסם הרוע של אבותיו.





אמא סיפרה שאחותה אליזבטה היתה אחת הצעירות היפות בלודז'. עם
שערה הכהה, עיניה הבהירות וגזרתה החטובה. היתה סטודנטית
למשפטים, שלטה בכמה שפות, גילתה כישרונות אמנותיים, חוש הומור
עדין ונימוסים מושלמים. הודות לשליטתה בשפה הגרמנית, מצאה
עצמה, עם תחילת הכיבוש הנאצי בפולין, מתורגמנית במשרד המושל
הגרמני של העיר. משרד עורכי הדין שבו הועסקה המליץ עליה בפני
המושל, וכך קיבלה חדר, מכונת כתיבה וערימת טפסים. במשפחה חשו
ביטחון מסוים, גם משום מוצאה הגרמני של הסבתא והמוניטין שיצאו
לה בשנים בהן שימשה מנהלת בית הספר הגרמני לבנות. בתחילה לא
חסרו מצרכי מזון, החיים התנהלו כמעט כרגיל, אפשר היה לשוחח עם
השליטים החדשים בשפתם, וסבא אמר שאחרי הכול, הגרמנים הם הרי
אנשים מאוד תרבותיים.
האחרונה שראתה את דודתי היפה עומדת מעברה השני של גדר התיל,
שהפרידה בין שני חלקי המחנה, היתה בת הדוד קרולה, שנותרה בחיים
וסיפרה. גלוחת ראש, מכוסת פצעים, בסחבות פסים, חסרת שיניים,
עמדה אליזבטה היפה מצידה האחר של גדר התיל המחושמלת ובהתה
בנשים שנאספו ועדיין נראו כבני אדם.
רק עיניה הבהירות היפות נותרו לה, אבל ספק אם ראתה, אם זיהתה.
מתנודדת עמדה, רזה כשלד, מחזיקה בידה הגרומה בספל הפח. אולי
כבר נסתתרה בינתה, אולי הבינה. על פי העדויות שבת הדוד הצליחה
ללקט, ייסורים רבים וקשים ידעה עד הגעתה לבירקנאו. יופיה פעמים
הציל פעמים היה לרועץ. היו כשכינו אותה "היהודייה היפה", כך
סיפר לבת הדוד מישהו שאחותו האמינה כי היתה עם אליזבטה תקופה
מסוימת במחנה.
את גופה  המעונה נשאה בתוך סמרטוטי הפסים עד מותה, כשהשליכה
עצמה על הגדר המחושמלת.
אמא תמיד אמרה שאני דומה לאליזבטה. התצלום הישן ששמרה היה די
מטושטש, אבל אמא הוסיפה למה שהעיניים לא ראו בבירור וכך
ראיתיה: חיוורת, עצמות לחיים סלביות גבוהות, עיניים גדולות,
כובע אופנתי, ותמיד רציתי לחזור אל המקומות בהם חיה ומתה.





כאן, בבית האבות המצוחצח, עמדו מול האיש הזקן שישב מכווץ, שמוט
ראש ומכוסה בשמיכת צמר משובצת. האחות התבוננה בהם מעט במבוכה
כאומרת יותר אין מה לעשות.
"הוא אולי רוצה שוקולד, זקנים אוהבים דברי מתיקה", הציעה בחיוך
מנוסה, אבל מהזקן לא באה כל תגובה. מבטו המשיך לבהות, נעוך אי
שם בנקודה מרוחקת.
 הוא הסתובב חסר סבלנות, מרוגז.
"מה ייצא לך מזה שאת עומדת כאן ומתבוננת בגרוטאה המטומטמת
הזאת? את עם הרעיונות המטורפים שלך,  'לנסות ולפצח את הקוד',
בלבולי ביצים של היסטוריונים, בשבילי הוא אדם מת!".
התיישבה על הכיסא מול כיסא הגלגלים. שערה הארוך, הכהה, נח על
כתפיה. בבוקר קלעה בו צמות דקות וסרטים שצנחו משני צידי הפנים.
המשיכה להתבונן עמוק לתוך העיניים הכבויות, הבהירות עד כדי
שקיפות. ראתה את נימי הדם, את האישונים שכמעט לא הגיבו. השעינה
את פניה על פרק ידה והמשיכה להסתכל, מרוכזת. שאל את האחות,
"האם הזקן עוד מדבר לפעמים?" ענתה לו, "לעיתים רחוקות, אך גם
אז לא ברור, ואם הוא פולט משהו זה קשור בדרך כלל עם העבר. אתם
יודעים, השטויות האלה, אותן סיסמאות נאציות, הייל היטלר ועוד
מלים כאלו, משוגע". הלך אל החלון והביט החוצה, על הגשם היורד.
האחות נטשה לרגע את הזקן וניגשה להדליק  עוד מנורה. פתאום נע
שריר בפניו הקפואים של הישיש. אולי בגלל האור החזק. העווית
בפניו היתה למין חיוך, השפתיים נפשקו, חושפות שיניים תותבות
לבנות מאוד. היא המשיכה להביט בו בריכוז, סופרת את הקמטים על
הלחיים השקועות, ננעצת בכל כוחה לתוך האישונים שהצטמצמו עוד
יותר. קירבה מעט את הכיסא אל כיסא הגלגלים, עיניה לא משות
מפניו. הזקן הביט בה. לשנייה, כמו הסירה יד נעלמה מסך שקוף
מהעיניים וזיק של הכרה ריצד בהן, עכשיו התרחב האישון. ישבה
ומבטה לא מרפה מהעיניים שנדמה כי החלו רואות. השפתיים הקפוצות
רפו, נעו באיטיות, היא הרגישה שעכשיו הוא רואה אותה. החיוך
המעוות חזר לשפתיים, הזקן פתח את פיו, "אה, היהודייה היפה",
מילמלו השפתיים האפורות. להרף עין היו העיניים המימיות לעיניים
חיות, "אה, היהודייה היפה", הפה נשאר מעוות, פתוח, עפעוף
העפעפיים דלי הריסים מחק את המבט והוא חזר ושקע. העיניים שוב
בהו חלולות. ליבה דפק בחוזקה. משפט אחד, שתי מלים ומחשבה נוראה
עברה בה, מצמררת. אולי ברגע הכרה יחיד זה, הכיר אותה. אולי ראה
אותה, את הדודה היפה שלה, כמו אז ליד אותה גדר תיל.
בדרך חזרה התגבר הגשם. שלט זרחני הודיע על תחנת דלק קרובה.
"עכשיו את מרוצה?" שאל בכעס ולחץ על דוושת הדלק. המכונית פגעה
כמעט בזו שלפניה. "אתה רוצה להרוג אותנו?" נחרדה ותפסה בירכו,
כמו מנסה לעצור את הרגל מלשוב וללחוץ על הדוושה. הוריד ידו
מההגה, והניח אותה על ידה המבוהלת. כף יד בהירה, ארוכת אצבעות,
חמה מאוד. נרעדה. בלי לחשוב אחזה בידו, מצמידה אותה לשפתיה
בחוזקה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתמול תקפה אותי
מרה
ועוד איזו מרה
מרה
ש ח ו ר ה

קורה...

קרה

פרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/05 13:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סוזי רוסק-אושרוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה