כמעט ארבעים שנה אני בלעדייך, אבל זה כאילו קרה
היום, הלכנו אחרי ארונך המומים מכאב, נטושים, בוכים,
תומכים זה בזה, מנסים לתפוס ולהבין שזה לתמיד.
פרידה, פרידה אמיתית.
לא תמיד חיינו בשלום, לא תמיד חשבתי עלייך רק טובות,
אבל עכשיו אני רוצה להתפייס איתך- אמא.
הגעתי לגיל שמתפייסים בו, גם עם עצמי וגם עם אחרים,
מבינים גם את הצד השני, גם לו יש היסטוריה,
גם לו יש צרכים משלו.
לא הייתי ילדה כשהלכת, אבל הייתי לפני הכל- לפני גמר
לימודי, לפני היותי עצמאית ומרוויחה את לחמי בזכות עצמי,
לפני נישואי ולפני הולדת ילדי. אלו צמתים בחיים בהם
יש הזדמנות להתפכח, להתפייס, ולהמשיך ביחד.                  
         
בכל צומת שעברתי חשבתי עלייך, בכל צומת היה לי פיוס
קטן אתך, רציתי שתבואי, תהני, תתפנקי ותעזרי - חסרת לי.
לא תמיד חיינו ביחד, שלי ושלך, היו על מי מנוחות, היו
אפילו זמנים בגיל ההתבגרות בהם הטחתי בך דברים ומילים,    
התווכחתי, שנאתי, כעסתי, אך בבוא רגע ההתפכחות, לא היית,
הלכת, חיים שלמים בלעדייך, לא היה עם מי להתפייס אפילו
שרציתי, לו יכולנו להסביר זו לזו ולהתנצל זו בפני זו.
נשארתי ככה סתם, בלי כתף תומכת, בלי עזרה ובלי
להגיד את המילה, אמא, כמעט ארבעים שנה.
מעולם לא פקפקתי באהבתך אלי, למרות שלפעמים אכזבתי אותך,
בהתנהגותי הפזיזה, בקלות-דעתי, בחוסר רצינותי. אבל את מבינה
שהייתי ילדה, ילדה לא שקטה, שארבעים שנה בלעדייך לימדו
אותה להיות רצינית ואחראית כמו שרצית.
אז שוב סליחה אמא, תמשיכי לנוח בשלום, ועכשיו לאחר
שהתפייסנו גם אני אמשיך דרכי בשלום.