ישבתי בלילה על כסא
מול נוף של עמק שחור
שבו ריצדו אורות קטנים
לשמאלי היה כסא ריק
לימיני שולחן עץ ישן מאוד
ועליו כוס מים
זרקור חזק האיר עלינו
ויכולתי לראות היטב אפילו
את חריצי הזיקנה העמוקים
בתוך גב השולחן ובתוכם
שברי עלים יבשים ושיירי אוכל
שנותרו אחרי אנשים
שלא שמו לב לפרטים
כמו בקיעים בכביש משובש
שנותרים מלאי פסולת
אחרי שעובר עליהם מכבש הניקוי
שגם לא שם לב לפרטים.

כבר הייתי לא פעם
בדרכים לא מסומנות
שמובילות לשום מקום
לא אחת מצאתי עצמי
מנהל שיחות ללא מוצא
עם נשים בלתי אפשריות
אני נמשך לנשים כאלו
אפילו דואג להתאהב בהן
ותמיד הרגשתי פחד מחֶרְבּוֹן
בעיצומו של כל דיבוב כזה
כאשר הייתה פורצת רוֹמְמוּת
שנידונה לקֵרוּס עוד בטרם מומשה
כמו מטוס שמאיץ על מסלול ההמראה
כשהוא כבר אחוז להבות.

לפנות בוקר היא יצאה
לחצר מדינה שנהרסה כבר מזמן
והתיישבה בכסא הריק
היא אמרה שקַר לה והִתְכַּדְרָה
עילפתי אותה במעיל הפְלָנֶּל שלי
למה יצאת? שאלתי אותה והיא
שידעה שאין לי לאן ללכת ענתה
בגלל שאתה יושב פה כל הלילה
אני דואגת לך
בוא תיכנס אליי
תסתכלי על הפרטים אמרתי לה
אני לא מַדוּחַ? את בטוחה?
כן בטוחה בוא היא פסקה וכך
מגומגם נרגש ואסיר תקווה
נכנסתי אל מעונה
כמו אַסוּפִי ברחוב נוכרי
שנֶאצַר בידי פֵיָיה טובה.