הדרך הביתה היא המקום היחיד שאני מסוגלת ליהנות ממנו כרגע...
המקום היחיד שאוכל למצוא בו שקט, שאוכל לחשוב עם עצמי, בלי
צעקות, בלי מליין ת'לפים ילדים, בלי מורים, בלי מבחנים, בלי
שיעורים, בלי לנקות ת'בית, בלי לשמור על שרית והחברה שלה, בלי
המשפחה על הראש ובעיקר- בלי צעקות! שקט...
החברות שואלות אותי תמיד למה אני "רצה" בדרך הביתה. הן אומרות
שכשהן יורדות מהאוטובוס, אני כבר בחצי הדרך... ואני מסבירה שהן
הולכות לאט, ואני- אחרי 9 שעות לימוד... עייפה ומותשת, רק רוצה
להגיע הביתה...
האמת? פשוט לא בא לי לשמוע אותן צועקות... גם בדרך הביתה. אני
צריכה שקט, לא יכולה לסבול יותר צעקות... בא לי כבר להקיא מזה.
אמת נוספת? אני לא כל כך כמהה להגיע הביתה, אני לא רוצה אפילו
להגיע לשם בכלל...
אבל את הדרך הביתה אני אוהבת. אני, שכאמור "רצה" הביתה, נהנית
מכל שנייה- מהשקט!!! מהאנשים המהלכים להם, מהציפורים, מהנוף,
מהעצים. ועכשיו, בחורף- אני אפילו נהנית מהגשם- מהריח שלו,
מהשלוליות. אני, עם עצמי, אף אחד לא מסתכל עליי ואף אחד לא
חוקר...
אני יכולה לבכות, ואף אחד לא ישים לב. אפילו לא אצטרך להרכין
את הראש או למחות מייד את הדמעות, כי אף אחד לא יביט בי... אף
אחד לא יראה...
פעם קיוויתי שהדרך הביתה תוכל להמשך לנצח. האמת היא, שמתחנת
האוטובוס, בה אנחנו יורדים, עד לביתי, מרחק ההליכה הוא בדיוק
10 דקות, 7 דקות אם אני אלך ממש ממש מהר, אבל 15-20 דק' לחברות
שמפטפטות וצוחקות...
זה לא כזה ארוך, אבל אותן 10 דקות מהוות את הרגעים הכי יפים
והכי שקטים שלי כל יום.
פשוט נמאס לי. נמאס לי מהכל. נמאס לי מעצמי, נמאס לי מהעבר
שלי, נמאס לי מהמשפחה- מאמא, מאבא, מהאחים והאחיות. נמאס לי
מהחברות (חלקן) ומהידידים הטובים שחשבתי שיש לי (שהיו לי).
נמאס לי מהבית. נמאס לי מהלימודים, מהמורים והמבחנים, מהאחריות
ומהמחויבויות ומהשגרה... כן, מהשגרה הזו... באמת שנמאס לי. אף
פעם לא נוכל למצוא זמן לעצמנו, זמן ליהנות. תמיד יש את השגרה
הזו. עכשיו זה לימודים, אח"כ צבא, ואז משפחה ועבודה, כי אין מה
לעשות, גם אם אני לא אתחתן ובוא נגיד שאצליח לסבול את כל הערות
של האנשים והקרובים- גם אם לא אתחתן עדיין יש את השגרה-
העבודה, כדי להרוויח כסף. ולמה כסף? כדי לחיות. אין מה לעשות,
בעולם הדפוק שלנו החיים מונעים ע"י כסף וזמן... זהו! זה כזה לא
בסדר!!! כזה לא פייר! לעולם לא נוכל לשבת בנחת, בשלווה, בלי
לחשוב על כלום, לדעת שזהו- אנחנו לא חייבים לעשות כלום, אנחנו
חיים רק כדי ליהנות. כן, רק כדי ליהנות. מה בסה"כ יישאר לנו
בחיים? מה זה יעזור אם אני אמשיך להשקיע (ולהיכשל)?
בוא נגיד שאני אסיים תיכון עם ציונים מדהימים, ואתקבל לעבודה
טובה, ואעבוד כל החיים... וארוויח... ואז מן הסתם אני גם אמות,
האם אני אהיה מרוצה??? אני לא חושבת! כלומר, אני בטוחה שלא!!!
כי זה לא עובד ככה אצלי... ממש- ממש לא! איפה ההנאה? איפה
הנחת? איפה השקט???
פעם, כשעדיין הייתי חיה בפנטזיות (ומסתבר שאני עדיין), חשבתי
לעצמי שאולי יגיע יום ולא נצטרך לעבוד יותר, כל אחד יעשה מה
שהוא אוהב. אם אחד אוהב לגדל ירקות- הוא יגדל, ואחד שאוהב
לתפור- יתפור, ואז פשוט נתחלף... וזה יכול להיות דווקא די
נחמד- בלי עבודה, בלי כסף, הכל חופשי. אבל זה לא יקרה, ואני
עדיין לא מבינה למה...
הרבה אומרים לי שאני תמימה יותר מדיי, שאני חיה באשליות,
באגדות. יכול להיות שהם צודקים, אבל למה זה לא יכול להיות
אמיתי??? למה אנחנו חיים לעזאזל???
אני עייפה מדיי כדי לחיות, רוצה לישון ולא לקום יותר. באמת!
בתקופה האחרונה אני הולכת לישון כל לילה בוכה, מרטיבה את כל
הכרית, והופכת אותה לצד השני, כדי להניח את הראש על הצד היבש.
אני בוכה, בוכה בשקט... כדי שאף אחד לא ישמע. במילא אני לא
מעניינת אותם יותר, לפחות ככה אני מרגישה. אני בוכה, בוכה
ומתפללת לאלוהים. אני מתפללת שייקח אותי מכאן, אני לא רוצה
להיות כאן יותר. לא רוצה לחיות. רוצה למות. אני חלשה מדיי ולא
אוכל לפגוע בעצמי. אבל אני מבקשת. מבקשת שלא אתעורר בבוקר,
ובוכה עוד יותר כשאני מבקשת את זה... כי אני מבינה אז, כל פעם
מחדש, עד כמה אני מרגישה רע, ועד כמה שבאמת נמאס לי. ובאמת
נמאס לי.
אני מגיעה הביתה כל יום ב-4 וחצי. אנחנו מסיימים ללמוד ב15:35,
ומבית הספר עד לביתי המרחק הוא 8 דקות נסיעה, אבל האוטובוס
מגיע רק 10 דקות (במקרה הטוב) אחרי הצלצול, ואז הנסיעה בו
נמשכת 20 דקות!!! ואז כמו שאמרתי בהתחלה, הליכה מהתחנה למטה עד
הבית- עוד 10 דקות... מכאן, שרק בסביבות 4 וחצי אני "נוחתת"
בבית.
אבא בזמן האחרון בבית כשאני חוזרת. הוא, שרית, חברה שלה-
שהולכת ב-5 וחצי כשאמא שלה חוזרת מהעבודה, ולפעמים גם ציפי,
אחותי השנייה. (יש לי בסה"כ שתי אחיות ואח אחד, כן אנחנו
ארבעה. אני הגדולה.) חשבתי שאם אבא בבית, לפחות הבית ייראה
נקי, אבל אבא לדוגמא היום ישב לו בספה, עם הרגליים על השולחן
(המלוכלך!), הכיור היה מלא... ולמעלה, במתקן של הכלים היה
לפחות ריק. כבר חשבתי שאני אצטרך גם להחזיר הכל למקום... אבל
העצלנים פשוט השתמשו גם בכל הכלים שהיו למעלה, במקום להתחיל
להדיח. למה להדיח? דנה עוד מעט תחזור... ודנה חייבת להדיח
ולסדר... ולמה? כי אמא חוזרת מאוחר ותכעס אם לא יהיה נקי... לא
נורא שיש לי מחר מבחן בהיסטוריה, ושאני צריכה ללמוד... ושיש לי
חיים (שמשום מה אני לא מרגישה), לא נורא! אני אנקה ואסדר, ואבא
בינתיים ישחק בפלאפון שלו, ושרית תריב עם חברה שלה (ודנה
תפריד), והטלפון יצלצל (ודנה גם תענה), ודנה תאכל ותדליק ת'דוד
(כי לאף אחד לא אכפת), וציפי תהייה בחוג... למה? ככה! ולמה דנה
לא בחוג? כי לדנה משום מה אין זמן. אני לא אתפלא אם עוד מעט גם
לא יהיה לי זמן לנשום... ככה לפחות אני אמות. ויהיה לי טוב.
אז אכלתי. ואז חשבתי אם לסדר או לא. רציתי שאמא תבוא ותראה את
הבלגאן, כדי שתלמד להעריך את מה שאני עושה. היא אף פעם לא
מעריכה. מספיק יום אחד שלא ארגיש טוב, ולא אעשה משהו. והיא כבר
תחליט שאני לא עושה כלום. שאני לא מסדרת, שאני לא עוזרת, שאני
לא אכפתית, שאני מצפצפת, שאני כפוית טובה ושהיא לא רוצה לעשות
לי יותר כלום...
אז סיימתי לאכול והתחלתי לנקות. את הסלון, את פינת האוכל ואת
המטבח... וגם טיאטאתי אח"כ את הבית, כדי שייראה כמו בית...
ואז? אז הלכתי לחדר... וסגרתי ת'דלת כרגיל, כי אני לא רוצה
לשמוע. לא רוצה לשמוע אתכם רבים וצועקים, כשתגיעי הביתה
מהעבודה. נמאס לי לשמוע אתכם רבים. נמאס לי לשמוע אותך, אמא,
חוזרת עצבנית מהעבודה וצועקת על כל העולם... באמת נמאס! אני
כבר לא אוהבת צעקות. לא שפעם אהבתי, אבל אני כבר לא יכולה
לסבול את זה!!! פעם הייתי מגבירה את המוזיקה בחדר, עוד, ועוד,
ועוד... עד שכבר הייתי מתפוצצת. העדפתי להתפוצץ מהמוזיקה כאן
מאשר לשמוע אתכם רבים. אתם תמיד כועסים עליי שהדלת סגורה. אתם
אומרים שאני מתבודדת, שאני חיה לי בבועה משלי ורק כשאני רוצה
משהו, אני יוצאת. אולי תחשבו למה???
אז במקום ללמוד הסטורה אני יושבת וכותבת... כי אני ילדה מוזרה.
וכשעצוב לי, וכשיש לי משהו להגיד- אני לא צועקת ולא מאבדת
שליטה, אני בוכה. בוכה עד שאני מתרוקנת מבפנים... או בוכה, או
כותבת... והפעם החלטתי לכתוב. כמעט בכיתי כשהדחתי כלים, אבל
החלטתי שלא יהיה נחמד אם פתאום אחד האחים הקטנים או אבא יבואו
ויראו אותי בוכה. למה בכיתי? כי נשבר לי כבר. כי אין לי כוח.
כי לא בא לי להיות כאן. לא בא לי לחיות. בא לי למות.
5/1/05
בהקדשה לחברה היפה שלי,
יהיה טוב!!! השאלה היא רק מתי...
אוהבת אותך! 