בוקר ערפילי שלח קרני שמש חמות אל חלוני הפתוח, ניצוץ של דמיון
שנשלח משמיים הכה בגופי השרוע.
ראיתי אותך ואותי מתעלסים, אפופים בתשוקה עילאית  שפרצה כלבה  
מן הרי הגעש במזרח הרחוק, היה לי חם היה מושלם.
היה ירח מעלינו, עתור בכוכבים, היה נידמה שהם הסתדרו למעננו
יוצרים מעגל של חיים ואור שמנחה אותנו אל אהבה אין סופית.
הזמן היה שלי ושלך, לא הייתה מלבדנו נפש חייה, כמו דימינו
עצמנו לאדם וחווה, ערומים כביום היוולדנו ומעלינו תפוחים
אדומים כיין מסודרים בשלמות על ענפי עץ הדעת אשר הקיפו אותנו
מלמעלה והיו לנו למחסה.
והדשא, הדשא שהרגיש כמו משי קיסרי מיפן בגוון ירוק בקבוק.
חשנו כשוכבים על ענן צמר גפן לבן וח"י מלאכים בלחש מנגנים
צלילי מלודיה משכרים.
הריח היה ממכר כריח אלפי ורדים אדומים המתנוססים ברוח הפכפכה
ומפזרים את מתיקותם הבלתי נשכחת בקפדנות רבה.
אני זוכרת את עינייך התכולות בוהות בי, במבט מלמעלה וים של
רגשות נגלה מהן, ואותן מילים עצורות שכל-כך רצית לומר, נשכחו
והוחלפו באנחות ונשיקות רכות על שפתי הצמאות.
רציתי אותך כמו שרציתי לחיות, אהבתי אותך וחיבקתי בידיי
החבולות, ואז לחשתי קלות באוזנך
מעולם לא אהבתי פרידות, הן תמיד העלו בעיניי דמעות ואפילו
עכשיו עיניי בוכות,
שילבת ידייך בידי ואמרת שתמיד תהיה בליבי ותמיד אוכל לחזור
להיות בין ידייך המגוננות.
פתחתי עיניים בוהה בקירות הלבנים שבחדרי, מנגבת את דמעות השמחה
מפניי ואומרת לעצמי
שאותך בחרתי לא לעזוב וכך תישאר נצור אי-שם בין קרני השמש
המלטפות.