אין נשים בבית הדין הרבני. גברים בשחורים מנהלים את המקום,
שפעם שימש בית ספר, עם מסדרונות ארוכים וכיתות לימוד. הבוקר
אנחנו ישבנו שם. ממתינים שיקראו לנו. על הדלת רשימת שמות - אני
נזכרת בתור לרופא - השם שלך ושלי, כפי שפעם הופיע על דלת
ביתנו.
אתה מספר לי על הקשיים בזוגיות החדשה, אני מספרת לך על הפרידה
מבן זוגי. אנחנו מתגעגעים למשהו שהיה בינינו פעם, ולא אומרים
על זה מילה. אם נגיד, מה נוכל לעשות עם המילה הזו?
האיש בשחור קורא לנו להיכנס, מעיף את המילה לקצה המסדרון.
אנחנו יושבים כילדים אבודים, והדיין מעלינו, על במה מוגבהת,
כמו כיתות לימוד במאה שעברה. אני חושבת, אולי באמת חיינו ביחד
במאה שעברה. אני מנסה להיזכר איך זה היה להתעורר איתך מידי
בוקר. איך אתה שותה את הקפה שלך.
האיש מעיין בהסכם שהצלחנו לנסח ביחד, חושבים על טובת ילדינו.
הוא שואל אם אנחנו רוצים להתגרש. אנחנו אומרים שכן. לפני
שנתיים וחצי כשאמרתי לך שאני רוצה ללכת, כעסת עליי. רצית את
הזוגיות שלנו, למרות הסבל שהיה בה. היום הנהנת יחד איתי,
ועדיין מהדהדים משפטייך מהמסדרון, כמה הזוגיות החדשה מורכבת
לך.
"את הכיפה תשאיר אצלנו" אמרו לך כשיצאנו כעבור דקות. בעוד חודש
ניפגש שם שוב.
במגרש החנייה בשמש התקשינו להיפרד. דיברנו על תחפושות לפורים,
סיפרתי לך על הפרידה בבוקר בגן. ניסינו להחזיק עוד רגע, והלכנו
איש לדרכו. |