אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי אי שם במעמקי מצולות לא ידועות
פתאום אני מרימה ראשי מעל המים ומרשה לעצמי לצוף ולהרגע באמצע
אוקיינוס של דמעות וייאוש.
השמש החמה מעבירה גלייה על פניי, אני נשרפת וכבר לא אכפת, לאט
נוצרים חורים חורים בגופי עד שכבר לא נשאר כלום חוץ מנשמה.
פתאום היא עולה לשמיים, נשמה עצובה וצעירה, בדרך למעלה היא
רואה חוף מבטחים ושם שוכב לו גוף חדש וזוג עיניים, היא יורדת
חזרה כי יודעת שזוהי התחלה חדשה, טובה יותר, שזהו גוף יפה יותר
וזוג עיניים שיראו לה את האור אך כשהיא יורדת חזרה חוף המבטחים
נעלם והיא לא רואה עוד את הגוף היפה וזוג העיניים הטובות.
היא רק רואה כחול ועוד דמעות.
יום שעובר ועוד אחד אחריו מבלי שכלום ישתנה.
הנשמה חוזרת לבדה למצולות מחבקת בירכיה לחזה ומוסיפה עוד דמעות
לאוקיינוס הגדול.
והנה שוב מגיעות בתולות הים הרעות ודגיגים קטנים שלא נותנים לה
מנוחה.
ואז משום מקום מופיעה חבורה של דולפינים וכרישים, עושים סביבה
חומה ומגינים עלייה והיא שוב אינה רואה.
רק לוקחת את עצמה ושוב צפה למעלה, לוקחת נשימה ארוכה ומתחילה
לחשוב ולמצוא את הדרך להגיע אל חוף המבטחים שלה.