אם אתם חושבים שהגזמתי עם האכזריות של בני האדם, אז לא. לצערי
הסיפור הזה לא רחוק מהמציאות ויש לי גם הוכחות לזה.

הם לא שמו לב איך שהתחננתי לעזרתם. הם לא שמו לב  איך שהייתי
זקוקה להם. הם לא שמו לב עד כמה נואשת הייתי.
כשדיברתי על דברים כמו הליכה מהעולם או משמעות החיים הם לא שמו
לב אל דברי. כשעליתי במדרגות של הבניין הם עדיין לא שמו לב
שמשהו לא בסדר. הם המשיכו להיות אדישים.
עכשיו אני יושבת על אדן החלון הגדול של הקומה החמישית ונזכרת
בכל הדברים הללו. עצוב לי והם לא שמים לב. דמעות מכסות את פני
והם נשארים אדישים. אני פותחת את החלון. דבר לא קורה, אותה
התעלמות גמורה כמו תמיד. אני מביטה למטה. שום תגובה מצדם.
הדפתי את גופי החוצה והמראתי באוויר. שום תגובה... התעלמות,
אדישות.

אני שוכבת על גבי על המדרכה. שלולית של נוזל חם ודביק מתחילה
להיווצר מתחתי. הם בוחרים להתעלם, ממשיכים לעבור לידי, עסוקים
בעניינים משלהם. אין להם זמן בשבילי.
אני פוקחת את עיניי ורואה את הרגליים השונות החולפות על פני
במהירות. אף זוג מהן לא נעצר כדי לבדוק אם אני בסדר. אף זוג
רגליים אפילו לא מאט את הקצב. לא שמים לב אלי.
אני מתחילה להרגיש כאב עמום בכל חלקי גופי. הראייה שלי מתחילה
להתערפל, אבל אני מסוגלת עדיין לראות משהו.
מישהו, בעל זוג נעלי ספורט, נעצר מולי. אני שומעת מילים, אבל
כבר לא מבינה את המשמעות. אני שותקת. מרגישה את היד של אותו
האדם שנעצר. ידו מחליקה לתוך הכיס של מכנס הג'ינס שלי. הוא
מוציא משם משהו. אחרי מספר שניות אני מבינה שזה הארנק שלי. אני
יכולה לראות דמות מטושטשת, שלפני שנייה הייתה זוג נעלי ספורט,
נעלמת במהירות בין האנשים האדישים שהולכים להם ברחוב ולא
מבחינים בשום דבר חריג.
עכשיו רק חושך, קולות לא ברורים וכאב.
אני כבר יודעת שלא נשאר לי הרבה זמן. עוד מאט לא יהיה אכפת לי
אם אתם שמים לב או לא, אבל אני יודעת עמוק, עמוק בפנים שתמשיכו
לעשות זאת.
אז תדעו לכם, אנישם, שתורכם יגיע. שפעם גם אתם תהיו במקומי
ותצטרכו עזרה ולאף אחד, אבל לאף אחד לא יהיה אכפת מכם...