אני יושבת ונזכרת בשיחת הנפש הזאת שלנו.
הבית פתאום נראה לי המפלט הכי טוב מכל מקום אפשרי.
לא המשפחה, אבל החדר שלי, שכולם קוראים לו "המאורה" נותן לי
עכשיו תחושת יובש. אבל זה עדיף מתחושת היובש שיש לי בכל מקום
אחר, כי זה תמיד הבית, וזה תמיד המאורה שלי.
הבנתי ממך כמה דברים, את כל-כך שונה מכולן שם, לא עושה פוזות,
לא משחקת על אף אחד.
את תמימה, ואת כל כך אני לפני שנתיים- הילדה הטובה שרוצה רק
שמישהו יחבק אותה בלילות.
את לא מתעניינת בחרא שאני מתעניינת, ואת יכולה להשיג כל אחד
בגלל המבט הזה שלך, שיש בו טיפה פלפל והרבה חן.
רק את יכולה להבין מה עובר עליי, כמה חרא אני ואת סופגות בכל
יום שאנחנו לא יוצאות מהמקום המלוכלך הזה שאליו נכנסו בלי
לחשוב בכלל לאן זה יוביל אותנו.
כי זה הוביל אותנו לגועל, לרצון לרכילויות חמות על כולם, לקנאה
בכולם, לריקנות הזאת של אי יציאה ומקום תקוע שאין ממנו לאן
ללכת, כי אם תצעד צעד אחד קדימה, ישר תהיה בכותרות וידברו עליך
בלי סוף.
אני מסתכלת עלייך, יש לך כל כך הרבה פוטנציאל להיות הזאתי
שיהיו לה הכי הרבה מחזרים, ואת מתמרמרת שאין לך.
ואני אומרת לך שלא נורא, שאת לא צריכה, אבל בתוך תוכי אני
יודעת שאם היית מעיזה להוציא את עצמך מתוך החור הזה, הייתה ליד
ביתך שורה שלמה של בנים.
אני לא יודעת איך להגיד לך, תשחררי קצת, תצאי קצת... את נמצאת
שם במקום של מרמור, אמנם לא כמוהם, אבל גם בך נדבק התסכול
התמידי הזה על החיים ועל הכל. תצאי מזה, יש לך הכל.
ואני?
אני ממשיכה לשבת במאורה, לבהות בקירות, להתכרבל בשמיכה
ולחשוב...
עלייך.