ידעת שאני עצובה, עוד לפני שפתחת את הדלת. עוד לפני שהסתכלת על
הפרצוף העצוב שלי.
אולי בגלל זה אהבתי אותך, בגלל שאתה ידעת בדיוק מה אני
מרגישה...
ואתה... אני בכלל לא ידעתי מה אתה חושב, מתכנן, מרגיש, או
רוצה.
או שפשוט ניחשת שאני אהיה עצובה, מהסיבה הפשוטה שהיום הוא
היום.
אז הבאת לי פרחים. ידעת טוב מאוד מה אני חושבת על פרחים.
והבאת לי אותך. שידעת בדיוק מה אני חושבת עליך.
ופתאום הכל היה מושלם.
ישבנו ודיברנו. וצחקנו. והכל באמת היה מושלם. חוץ מדבר אחד.
דבר אחד קטן.
היום הוא היום.
וזה אני באמת לא יכולתי לשכוח.
ואתה יודע טוב מאוד למה.
אז צחקנו והכל, אבל בתוכי אני בכיתי.
אמרת לי שהכל יהיה בסדר. ושנשמור על קשר. נדבר כל יום. תוך
שנה אתה תחזור. ושוב נהיה יחד.
אבל מאמי, אולי קשה לקרוא אותך, מה אתה חושב ומרגיש. אבל אני
מכירה אותך טוב מאוד. ואתה לא תשמור על קשר. ואתה לא תתקשר כל
יום. סביר להניח שתישאר שם יותר משנה. ולעולם לא נהיה שוב יחד,
תוך שבועיים אתה תשכח אותי, ואל תדאג, לא תהיה לבד, תהיה לך
מישהי אחרת, יפה יותר, מתוקה יותר ושתיתן לך יותר ממה שאני אי
פעם הסכמתי...
אז בבקשה רק אל תשקר.
מה גורם לך לחשוב שאני כל כך עשירה שאתה גונב את הלב שלי?
צעקתי לך איזשהו משפט שקראתי פעם בספר, בטח היית צוחק עלי, אם
היית יודע את זה, אבל אתה לא קורא ספרים...
הרי אני מעולם לא הזזתי לך שום דבר בלב שלך, בנשמה שלך, אבל
לי לא נשאר מקום לאף אחד ולשום דבר מרב אהבה אלייך.
אז לי כאב הרבה יותר שאתה הולך, ויותר משלך אי פעם יכאב. אולי
כשתמות.
רצית לגעת בי, הושטת יד אלי. למרות שידעת טוב מאוד שאני לא
אתן לך, כמו שמעולם לא נתתי לך, קיווית אולי בפעם האחרונה
אשבר.
אתה רגיל שהכל מוגש אלייך על מגש זהב. ואני הייתי הראשונה
שסירבה. אולי בגלל זה היית איתי כל כך הרבה זמן.
אבל אני מבינה. עכשיו זה נגמר. יש לך דברים חשובים יותר
לעשות, ולי אין. אני לא מאשימה אותך. בכלל לא.
אני פשוט צריכה למצוא את עצמי שוב. למצוא משהו חדש לחיות
בשבילו. כי אני לבד בלעדייך, לגמרי לגמרי לבד. ואני נורא מפחדת
להיות לבד. אז אני צריכה למצוא מישהו אחר. אולי משהו אחר.
אז מה תום, אתה הולך? תודה על הפרחים. תודה על החיים. נשיקה
מרחוק, כמו שאנחנו רגילים. אני לא יודעת אם אחכה, בדיוק כמו
שאני יודעת שאתה לא תחכה. נסיעה טובה תום. ביי נשמה.
והדלת נסגרת, ושוב אני עצובה. עצובה עד בלי די. יותר ממה
שהייתי, הרבה יותר ממה שאני רגילה.
ואני צורחת, אולי זה יעזור. אבל לא המועקה עוד שם. ביי תום,
זה כבר לא אתה. עכשיו זה רק אני.
וחיכיתי, אולי אתה תחזור. אבל חדר המדרגות שומם. כמו ליבי.
לא חוזר, הוא לא חוזר, הוא לא חוזר, הוא לא חוזר, הוא לא
שיננתי לי, שלא לשכוח. הסכין חדה. אבל הכאב יותר. ואדום מול
העינים הוא יותר יפה מסתם רטוב של דמעות. אדום זה צבע יפה, צבע
טוב.  
צבע שעושה לי הקלה, הרגשה טובה.
להרגיש את הכאב והאכזבה והעצב כולם יוצאים ממני יחד עם האדום
אדום הזה. להרגיש את הכל אוזל, בהקלה.
וברגעים אחרונים של צלילות, אתה יושב לידי, כמו בהזיה נפלאה.
תום... תום... אני שלך... אתה גם בוכה. וואו, איזה הרגשה
מוזרה. אני לא לבד, עוד אנשים בוכים. וואו תום, אתה יודע
לבכות. מה אתה עושה פה? יש לך מטוס לתפוס. מה אני מדברת, אתה
בכלל לא כאן. זה הזיות, אני פשוט בלי דם. אז תום אתה שומע? אני
רציתי שתחזור, אבל אתה הלכת, חיכית יותר מידי זמן לחזור. אז לא
עמדתי בזה, כבר טיפלתי בעצמי, איתך דיממתי בכל מקרה, רק
מבפנים, איפה שלא רואים, וזה היה כל כך לאט, אמרתי די, ושאני
יעשה את זה מהר ולבד. לאן אתה הולך? אה, אתה עוד פה? אני פשוט
לא שומעת אותך... אתה כל כך רחוק, תחזור אליי... תחזור לפה.
אתה יודע, אני כבר בכלל לא עשירה, והלב שלי כבר מקולקל, אתה
יכול לשמור אותו לעצמך. תודה.
היה כיף, היה נעים, אורוואה! יפנית, אני מדברת יפנית... תופעת
לוואי, אתה מבין. הדם אוזל אז אני מדברת הרבה. קר פה? או שזו
רק אני? תחזיק אותי. תחבק אותי. שלא יהיה לי קר. תום, למה אתה
צועק? זה לא כל כך נעים לי... יש לי כאב ראש נוראי.
עוד מעט אני אלך, ותוכל לצעוק כמה שתרצה. אה, יש לי רעיון,
אולי תבוא איתי? הסכין פה... ממש פה... לידך שם, על הרצפה. הנה
אתה רואה? חותכים, רק פה, אם תחתוך במקום אחר זה יהיה יותר
לאט, לא בדקתי, אבל זו השמועה... כמה שיותר מהר ככה זה נחמד
יותר... חווים את החוויה כולה. אולי אני נשמעת כמו פרסומת
לחופשה. זו באמת חופשה. מאוד ארוכה...
תום, תום, למה אתה צועק? תירגע. מה כבר קרה? מי אלה האנשים
האלה? מה זה הלבן הזה? אה, אלה המלאכים שלי. תום די לבכות, הם
לוקחים אותי למקומות טובים יותר... אווהוו תום, אתה לא יודע
איזו הקלה. למה סחבתי איתי כל כך הרבה דם כל השנים, זה הרבה
יותר נעים ככה.
תנסה גם אתה תום, קצת קר, אבל זה שווה את ההרגשה.
מתי תבוא אלי? תום? אני מחכה לך.
תום, פתאום כל כך קר פה... ונהיה חשוך...
תום?
תום?
תום?
אוווו...