היא עומדת בפינת הרחוב פניה מלאות אבק, והגשם שעוטף אותה
בקלילות, נוגע לא נוגע, נפסק עוד מעט. היא נעמדת שם אילמת, היא
נעמדת שם בוכה, היא נעמדת כי כאן נגמר כל מי שהיא הייתה....
                                 

רחל הוא שמה. רחל לוי. היא נולדה יחד עם שבעה אחים, שלוש בנות
וארבעה בנים. בדירת חדר וחצי, בבית קטן וצר בדרום תל-אביב, עם
אבא עובד בזבל ואימא עקרת בית. כשהייתה בת שנתיים, בת שלוש לא
דיברה, ההורים לחשו הגננת צעקה. הם לקחו אותה לרופאים למרות
שכסף לא היה, וניסו בכל מיני דרכים להחזיר את שאבדה. ופתאום
בגיל 3 וחצי פתחה זו את הפה בכדי לומר, כמה מוזר, "זה מר!". אך
לא רק זאת נכון לה בחיים כי לא הייתה בת הזקונים, היא הייתה
השלישית במספר, והייתה צריכה לעזור כמה שאפשר. וכל חייה עבדה
,כשיכלה עבדה במטבח, שטפה הרצפה, ממש סינדרלה קטנה. אך גם
כשיכלה כבר לדבר לא דיברה, כי תמיד היה את מי שיגיד במקומה,
ותמיד היה את זה שאמר: "שששש לא אומרים כזה דבר!" וכל הזמן היא
רק שתקה, אותה רחל, הקטנה. חייה היו כמעין סביבון הולכים
וחוזרים, הולכים ונשנים עד שנופלים בסחרור של אשליה שהכל הפעם
יהיה דבר נפלא. ותמיד התפלאו מנימוסיה של זו, :"מים שקטים
חודרים עמוק" או "סייג לחכמה שתיקה", כך אמרו הבריות שיכל כל
אידיוט להבחין כי זו לא הגיעה לנחלתה, והיא נראית כה קפוצה
ועצורה. אך למרות כל זאת רחל שלנו נותרה בשלה, האמינה כי כולם
רוצים בטובתה והשתדלה לשמור על איפוק כמה שניתן. אך לעיתים לא
הייתה יכולה לתת מנוח לשתיקה על-כן הייתה צועקת וצורחת בועטת
מרירה כי לדבר לא יכלה.
והגיעה הגיל בו המשפחה לוחצת, החברים מצפים והשכנים מתלחששים,
הגיל בו רוב האנשים מתחתנים. וכך היה גם עם רחל שלנו, וההורים
הבטיחו לשכנים שם ממול, כי את בתם שלהם יתנו לבנם המוצלח,
שמביא משכורת שמנה, וראש עסקי לו יש, ממש בן-זוג למופת. ורחל
שאותו לא אהבה, ואליו הרגישה רק סלידה רבה, לא אמרה דבר, כי
הרי כולם יודעים שלדבר אסור ולא נימוסי, אז רחל התחתנה עם האיש
המוצלח, שניסה לשאול ולשמוע דעתה וכשזו לא ענתה היה מכה אותה
קשות, כי האיש המוצלח היה מוצלח, אבל סבלנות לא הייתה לו. והיא
הייתה בוכה, אבל בשקט, והיא הייתה צורחת בלב, ומחזירה לו מכות,
אבל כשזה נוגע בלהוציא משהו מהפה, היא הייתה שותקת שתיקה
רועמת, כי כולם אמרו שאישה צריכה להיות יפה ולשתוק. אז היא
שתקה.ושתקה. עד שכמעט הרג אותה אותו בחור "מוצלח". אז היא
ברחה, בלי לדבר היא נעלמה, כי כך אמרו לה מתנהגת בחורה טובה,
אז היא שותקת שתיקה מרה. וכך היא עומדת בפינת הרחוב פניה מלאות
אבק, והגשם שעוטף אותה בקלילות, נוגע לא נוגע, נפסק עוד מעט.
היא נעמדת שם אילמת, היא נעמדת שם בוכה, היא נעמדת כי כאן נגמר
כל מי שהיא הייתה....