זהו פרק שאני רוצה לכתוב הרבה זמן, הוא מתחבר לאט, ממש אות
לאות. אבל ברמה היותר בסיסית של אותיות.
מקווה שתבינו. אתם אמורים להבין.


אפיזודה שונה, מהזמן האחרון
יום אחד קמתי בבוקר, וגיליתי שאני בצבע שונה. צבע העור שלי
השתנה. אני עכשיו כחול.
האינסטינקט הראשוני היה לצרוח. זה ככה כשאתה כחול, אתה לא צועק
כי אתה רוצה. זה מין אינסטינקט.
אח"כ פשוט התחלתי לעכל את זה - אני פשוט כחול.
הלכתי לבדיקה אצל החברים, הם אמרו לי - זה בסדר, זה הלב -
שמפריש חומצות כאלה, אז נהיים כחולים, אל תדאג, זה יעבור.
ואני? אני בכלל רוצה להיות סגול. או - כלום. רגיל.
אני רוצה להיות סגול, אבל הלב לא יודע לשחרר חומר סגול, הוא
צריך עזרה מבחוץ.

אשליית הסגול
כמה אותיות וירטואליות מרצדות, הבהירו לי שיכול להיות שאני
סגול. ביליתי יום שלם במחשבה הזו. כמה אנשים אמרו לי שאני
סגול,
והרגשתי סגול, זה היה ברור מהמבט הכי קצר בראי. חייכתי. שוב
סגול.
חייכתי שוב. חייכתי יותר. חייכתי הרבה. חיוך של סגולים שהצטרפו
למועדון. חדשים בעסק. "ברוך הבא" כולם אומרים לי, ואני שמח,
"אני ארז, ואני סגול", "אנחנו אוהבים אותך ארז", ההליך הרגיל,
רק ששם אין על מה לדבר. הכל סגול.
אחרי יומיים, ועוד כמה, הצבע התחלף שוב. אני שוב כחול, רק
אלוהים יודע כמה אני שונא להיות כחול.
שלא תבינו, כחול זה צבע יפה, אבל בים, לא עליך.
הצרחה חזרה - "אני שוב כחול! לא רוצה להיות כחול!!!", ואי אפשר
באמת לשנות את זה, את הלהיות כחול.
זה כחול שלא יוצא בכביסה או במקלחת, ובאמת, ניסיתי. עשרות
מקלחות לא עזרו. וגם מקלחת קטנה שהגוף עשה לעצמו.
מדהים, הגוף יודע לקלח את עצמו בדיוק מלמעלה למטה. אולי בגלל
זה העיניים נמצאות כל כך גבוה...?
הצבע לא יורד.
אני רוצה להיות שוב סגול, אני צורח לכולם, אבל הם אומרים לי
"אתה לא יכול להפוך את עצמך מכחול לסגול לבד!" ואני שואל אותם
"למה, אבל למה?!" והם עונים בהכי פשטות, שלי נשמעת הכי מסובכת
"בשביל להפוך מבחור כחול לבחור סגול, אתה צריך בחורה אדומה.
משני צבעים
תמיד יוצא צבע חדש, בד"כ יפה יותר".
ואני, מה כבר יש לי לעשות? אז אני מוריד את הראש, אני מבין. זה
לא רק שאני צריך בחורה אדומה. זה שבחורה אדומה תצטרך אותי גם.

ועכשיו,
עכשיו זה אותו דבר.
אתמול בלילה, טיילתי קצת בחוץ, להתאוורר, בדרך חזרה הבייתה,
לבד, ראיתי זוגות של סגולים. בלב אמרתי לעצמי "תשמרו על הצבע,
יפה לכם ככה".
חלקם נתנו את מבט "יום יבוא וגם אתה תהיה סגול", חלקם נתנו סתם
מבט עצוב, וחלקם לא ראו אותי. חיים בעולם של סגולים משלהם.
ואני? אני כחול.
אני מנסה לברוח מזה, לא להסתכל בראי, אבל זה חוזר אליי בכל
מקום. תמיד יש את אותה השתקפות של אור שחוזרת אליך בצבע כחול,
ואתה יודע.
אומרים שצבע כחול מתבהר לאט לאט, אבל לסגול קשה הרבה יותר. זה
לא מנחם אותי, זה לא מנחם אף אחד.
כי אחרי הכל, זה שאני כחול, לא אומר שאני רוצה להוריד את הצבע,

אני בעצם רוצה להיות סגול בעצמי.
לקום מחר בבוקר ולהיות סגול.

אבל ביני לבין עצמי אני מבין את הבשורה המרה - אני אהיה כחול
בתקופה הקרובה, זה פשוט מול העיניים שלי, ואני רק מנסה
להתכחש.
אז נחכה, אולי הצבע יתבהר מתישהו.


(בחור כחול אחד שעייף מהצבע)