והיא חזרה עצבנית הבייתה, הוא נראה כל כך רחוק עכשיו. פתאום.
והיא רצתה לפרוק את העצבים, ואבן מחוספסת, לא גדולה, לא קטנה,
קרצה לה כשעברה ליד העץ,
בפארק הקטן שלפני ביתה.
3 הטלות קטנות לבדיקת משקל האבן ביד, והיא זרקה אותה הכי גבוה
שאפשר, הכי רחוק שאפשר,
ופתאום הרגישה מעין הקלה, אולי האבן הזאת לקחה לה את המחשבות
השליליות ביחד איתה.
הוא ישב לו על הספסל, סמוך לביתה, מחכה לה - אם לא להגיד, אז
לפחות להביט. הוא ידע שזאת היא, הבחורה שאהב, שהוא אוהב,
ושיאהב,
אבל מתלבט בינו לבין עצמו אם להגיד לה את זה, אם לתת לה את
אותו מבט ישיר בעיניים, ולהגיד לה הכל,
ולא להחביא יותר. פעם ראשונה להגיד "אני אוהב אותך", לא קל לו.
והוא יושב ומסתכל לרצפה, וכשהמחשבות הציפו אותו מדי ולא יכל
לעמוד במשקל שלהם, התפלל לאות, לאות מלמעלה שתגיד לו "תלך אליה
,תגיד לה".
וזה הרגע, אותו הרגע בדיוק, שמשום מקום, אבן מחוספסת, לא
גדולה, לא קטנה, נחתה. בדיוק לרגליו. |
