New Stage - Go To Main Page

דורון אדלר
/
קצת אירלנד בתל-אביב

ביום חמישי, יומיים לפני משחק הכדורגל "ישראל / אירלנד", יצאתי
עם עוד שני חברים מהמכללה (רועי ותומר) לפאב אירי בשם
"מולי-בלום" בת"א. פשוט שמענו שיש באזור הרבה אוהדי כדורגל
אירים שהגיעו לארץ לכבוד המשחק וחשבנו שבגלל שהפאב הזה נמצא
בטיילת מול כל המלונות ובגלל שהוא אירי, בטח כמה מהם יקפצו לשם
ויהיה נחמד.
אז כיתתנו את רגלינו לכיוון, גילינו שאנחנו ממש לא בכיוון
(הפעם דווקא לא בגללי), ביצענו פנייה של 180 מעלות והמשכנו
ללכת בכיוון ההפוך ואכן היינו בכיוון הנכון.
מרחוק היה אפשר לראות מה מתרחש בסביבת הפינה של הרחוב. נראה
היה שהמקום עמוס באנשים והתחלנו לצחוק על זה שחבל הזמן, ואין
מצב להיכנס.
עברנו את הפינה של הרחוב וקיבלנו שוק. גילינו שכל מה שראינו עד
עכשיו היה רק הקצה של מה שקורה שם באמת.
המקום היה מ-פ-ו-צ-ץ באנשים, היו כל כך הרבה שהשומר של הכניסה
עבר הסבה מקצועית והתפקיד שלו היה לדאוג שההמון לא יחסום את
הכביש הסמוך.
חבריי הציעו שכדאי שנתחיל לחפש אולי מקום אחר, כי אין שום
סיכוי שבעולם שנצליח להיכנס פנימה. לרגע הסכמתי איתם עד ששמתי
לב למכנה המשותף בין כולם.
כולם החזיקו כוס בירה ביד. "רגע, חכו, תסתכלו, לכולם יש בירה
ביד", אמרתי. "זה בטח אומר שהם הוציאו את החביות החוצה, והם
מוכרים את הבירה בחוץ. אז בואו נחפש איפה בדיוק ואז ננסה לראות
איך משתלבים במסיבה הזאת", המשכתי. איך שסיימתי את המשפט,
קלטתי בזווית העין את הבר המאולתר. "הנה, שם", הצבעתי לעבר
שולחן ארוך שהציץ מבעד להמון החוגג והוצא החוצה אל הרחוב.
השולחן היה כולו עמוס לעייפה בבקבוקים וכוסות בירה שאכלסו כל
מילימטר פנוי על גבו. התחלנו לפלס את דרכינו לכיוון הבר. היה
מאוד משעשע לגלות שלא מדובר בשום בר, אלא במלאי האלכוהול הפרטי
של חבורת אירים עליזה. היה שם כל כך הרבה שאם חברת החשמל הייתה
מצליחה לשים את הידיים על כל האלכוהול שם, הם יכלו לספק את כל
תצרוכת החשמל של עיירה קטנה בדרום.
לקח לנו הרבה זמן להפסיק לצחוק מהתגלית הזאת. האירים החביבים
כנראה שמו לב שהם מקור השעשוע שלנו והחליטו לפצוח עם תומר
בשיחה ידידותית:

"So, where are you from?" asked a tall Irish person with a
heavy accent, he was standing next to the table. Behind him,
a beautiful blonde Irish girl was smeared on a chair. She
seemed to be at her mid-twenties and was smiling a big happy
alcohol stricken smile.
"What?!" replied Tomer whose been caught by surprise by the
heavy Irish accent.
"Are you from here? - From Tel-Aviv?" the man tried to
reengage the conversation.
"No, they are." said Tomer referring to Roy and myself.
"Where there?" the Irish guy seemed confused.
It appears that there are times when the mere pronunciation
(or lack of pronunciation, to be more accurate) of the
letter 'R' can be responsible for a total misunderstanding
between people of different cultures.
"They are" said Tomer again, this time pointing at us.
"What do you mean by 'there'" the Irish guy began to have
his doubts whether this conversation is going be one of any
future at all. "Oh. They are", the look of understanding,
realization and embracement began spreading upon the Irish
man's face. "Yes", replied Tomer and the whole bunch burst
into laughter. I have to admit that observing the blonde
beauty laugh so hard was a great refreshing sight. "I'm
sorry for that", apologized the Irish person while his
entourage was still busy laughing their ass off. "That's
Ok", replied Tomer and smiled back.

"איזה חמודים הם", ציין רועי ואני הסכמתי איתו לחלוטין. נופפנו
לחבורה האירית לשלום והתחלנו לשים את פעמינו אל עבר הכניסה של
הפאב. הדרך אל הכניסה הייתה פשוטה, יחסית. הדרך פנימה אל הבר
האמיתי לעומת זאת, נראתה כמו משימה בלתי אפשרית, או ליתר דיוק
לא נראתה בכלל בגלל כמות האנשים האדירה שגדשה את המקום. התחלנו
ללכת לכיוון הבר, טוב המילה "ללכת" לא ממש מתאימה פה,
"דיפוזיה" תהיה מילת תיאור הרבה יותר הולמת. אחרי כ 10 דקות של
מעיכות וקבלת הסבר מאת אירי צעיר שהראה לנו איך שימוש נכון
בדחיפות יכול לקדם אותנו (באופן מילולי) אל המטרה, הגענו אל
הדלפק והזמנו לכולנו חצאי ליטר של "גינס" שהגיעו בכוסות
פלסטיק. חצי ליטר עלה 20 ש"ח, שזה יותר זול מבדרך כלל. כנראה
שבעקבות העומס, בעלי המקום העדיפו להתעסק רק עם שטרות ולא עם
מטבעות. רעיון חכם. לקחנו כמה שלוקים מהגינס ועשינו דיפוזיה
לאזור קצת פחות צפוף תוך שימוש בטכניקת הדחיפות החדשה שרכשנו.
מצאנו איזה פינה, רועי נשען על מעקה מעץ, תומר ואנכי עמדנו
לידו. מסביבנו המשיכה ההמולה, מאות פרצופים יפים מחייכים לכל
עבר, רעש, שיחות בעברית, באנגלית, שירי כדורגל, אנשים לוגמים
בירה ונהנים מכל רגע. "איזה כיף פה, אני מרגיש כמו בחו"ל" ציין
רועי. מימיני שמעתי רעש של זכוכית נשברת ומלצרית חביבה התחילה
לייצר אזור סטרילי כדי שמלצר אחר יצליח לנקות את שברי הכוס
ולספוג את הבירה מהרצפה. הרגשנו כמו בקופסת סרדינים אבל
מאושרים מהאווירה. ראיתי שגם תומר עסוק בלהגן על איברים
פנימיים בגוף שלו מפני מעיכה. "שמת לב שאנחנו בולמי הזעזועים
של רועי?" תומר הפנה את תשומת ליבי לרועי שדווקא דיי נהנה
להיות מוקף במעקה מצד אחד ושתי כריות אנושיות מצד שני. החלטנו
לבדוק מה קורה בשאר חלקי הפאב. בחלק הפנימי היו אנשים ישובים.
נעמדנו במרכז החדר שלא היה צפוף כמו הכניסה והעברנו חוויות.
שלוש בחורות ישראליות  שישבו לידינו לא הורידו את העיניים
מתומר ולו לרגע אחד בכל הזמן שעמדנו שם. גם רועי וגם אני ציינו
זאת בפני תומר שהודה ששם לב לעניין אך טען שהוא לא בטוח שהן
הטיפוס שלו ולא החזיר מבט. אחרי כחמש דקות ציינו זאת שוב,
וקיבלנו בדיוק את אותה התשובה. לאחר עוד כ 10 דקות, ובפעם
השלישית שציינו זאת, תומר פשוט החזיר לנו מבט של "נו...". תומר
הוא טיפוס בלונדיני, גבוה, עם עיניים כחולות ויכול להרשות
לעצמו להיות בררן (או ביישן עם תירוץ של "בררן", תלוי את מי
שואלים). רועי שאל אותו אם הוא יכול לשאול ממנו אחת משלושת
התכונות הנ"ל לכמה זמן, גובה / צבע עיניים / צבע שיער - לא
משנה, אחת תספיק. החלטנו לצאת החוצה להתאוורר קצת, בדרך אספנו
סיבוב של "קיל-קני" ומסביבנו רוב האנשים שרו:

"Key Sera Sera, What ever will be, will be. We will play
against Germany, Key sera sera."

מן הצד השני של הפאב נשמעו עוד כמה ואריאציות כדורגל על שירים
כמו "Yellow Submarine" וכדומה. אחלה אווירה. עשינו סיבוב
בחוץ, עדיין מלא אנשים והשומר המשיך להיות טרוד במלאכת פינוי
הכביש. נשענו על מכונית שחנתה מול הפאב והשתמשנו בגג שלה
כמחזיק כוסות. שימושי. רועי הלך להשתין בשירותים הכימיים
המאולתרים שבעלי המקום הציבו בחוץ, כנראה שיש להם כבר ניסיון
בטיפול במאסות של חוגגים. כשרועי חזר הוא אמר שלדעתו אפשר
לשאוב את הנוזל הכחול מתחתית השירותים הכימיים, לזקק אותו,
ולמכור חזרה את כל האלכוהול. זה הצחיק אותי. אמרתי לו שאם
מישהו ידליק שם בטעות סיגריה, בטח כל התא ימריא לאוויר כמו
"שיהאב 3".
כששבנו חזרה אל החדר הצדדי בפאב, ראינו מוכר פרחים קשיש מחלק
ורדים לשלושת הישראליות שישבו קודם ליד המקום בו עמדנו. הן
נראו מאוד נרגשות מהמחווה. אחרי שהוא עזב, בחור אירי מחייך
בביישנות ושיכור לעייפה התיישב לידן והניח על השולחן בירות
שקנה לכולן. בינתיים, מישהו שחלף לידי הצליח איכשהו לפתוח לי
את השרוך של הנעל. "שיט, נפתח לי השרוך של הנעל", ציינתי בפני
תומר ורועי. "אל תתכופף עכשיו !!", הזדעק רועי שדאג מהרושם
המוטעה שהתכופפות מצידי עלולה לייצר בנוגע להעדפות המיניות שלו
בקרב יושבי (יושבות) הפאב. התחלתי לצחוק. "באמת, אל תתכופף!",
רועי הבהיר שהוא לא יסבול שום אי-הבנה בנדון. לא התכופפתי.
החלטנו לבדוק מה קורה בחצר הפנימית של הפאב, בדרך לשם כמעט
עפתי פעמיים בעקבות דריכה על שרוך פתוח. אין מה לעשות, זהותם
המינית של חבריי באה לפני הכול. החלטתי לנסות לשרוך בעמידה. זה
לא פשוט, הצלחתי רק בניסיון השני, וזה לא שהייתי רחוק מזה עוד
בניסיון הראשון, פשוט שנייה לפני השחלת הלולאה מישהו נתקע בי
והרס את הכול. ארגנו לעצמנו סיבוב של "וואיינשטפן" והמשכנו
להסתובב, נהנים לראות אירלנדים ואירלנדיות נהנים, שרים,
מדברים, שותים וצוחקים. פשוט כיף.
לאט, לאט הפאב התרוקן לו, ובמקרה התפנה מקום ישיבה (עד לרגע זה
רק עמדנו) ליד שלושת הישראליות שבינתיים זכו לתגבור מחבר פיכח
יותר של המסטול ממקודם. תומר קפץ לשירותים ורועי פצח עם
האמצעית והיפה מבניהן בשיחה. מסתבר ששמה מיכל, היא ממוצא בריטי
ועובדת כאחות בבלינסון. מיכל אמרה שהבחור האירי שהביא להן
פרחים ובירות אכן חמוד מאוד, אבל שיכור מדיי בשבילן ("הוא גמור
לגמרי"). החבר הפיכח היה עסוק בלנסות לשכנע את שתי האחרות שהיו
שחרחרות יותר לצאת איתו ועם הבחור השני לאיזה מועדון. "אני
כנראה לא אקזוטית מספיק בשבילם", שערה מיכל. "אז, בת כמה את?",
שאל אותה רועי. "בטוח יותר ממך, בן כמה אתה?", הציקה מיכל.
"23", ענה רועי בחצי טון נעלב. אני מצאתי את הסיטואציה מאוד
משעשת, והתחלתי לחייך. "אבל הוא הרבה יותר, נכון?", שאלה מיכל
והצביע עליי. החיוך שלי נעלם. "מה?!, אני נראה כזה זקן!",
חשבתי לעצמי אבל רק עניתי עם "27, עוד מעט", חלוש. מרחוק ראינו
את תומר שב לכיווננו. רועי החליט שעבודת "הכנת השטח" שלו
הושלמה. הוא ביקש שאקום, סידר לתומר מקום ישיבה ליד מיכל
ושנינו התחלנו ללכת לכיוון היציאה, משאירים את תומר ומיכל
לבדם.
חיכינו לתומר בחוץ ושלפוחיתי התחילה להעיק, הלכתי לכיוון
השירותים הכימיים ושמחתי לגלות ששני התאים שהוצבו שם פנויים.
בחרתי בשמאלי, היו שם שני גברים איריים, הלכתי לימני. התברר
שהם רק עמדו בפנים והתווכחו, כנראה שלוויכוח בתוך תא שירותים
נייד יש יתרונות אדירים שרק אירים אמיתיים יכולים להבין ולנצל.
זמן קצר לאחר מכן, תומר יצא מהפאב ובאמתחתו מספר טלפון. הלכנו
הביתה מאושרים ומבושמים.
זאת בהחלט הייתה אחת היציאות הטובות ביותר שיצא לי להיות בהן
בכמה השנים האחרונות.

דרך אגב, מסתבר שלא רק פשוטי העם, אלא גם כתבים של Ynet
הסתובבו במקום:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3063375,00.html



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/3/05 22:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דורון אדלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה