זה לא הגיע לו, הוא היה גיבור, כך חשבה לעצמה סנדרה דיוויס,
אשתו הטרייה, בעת טקס חלוקת מדליות הגבורה, ימים ולילות ספורים
בלבד לפני לידתו של בנם.
יום ה-30 לדצמבר 1971, שלוש שנים לאחר מתקפת חג הטת הנודעת
לשמצה, סגן ראשון דייב לואיס בכוחות המיוחדים, שאך רק קיבל
צוות משל עצמו לפקד עליו, יצא לקרבו הראשון. הם עלו על מסוק
היואי שהמתין להם במנחת המסוקים של הבסיס, קיבלו אישור המראה
וטסו צפונה, אל עבר מפגש עם פלוגת בראבו מגדוד 173, שילוו אותם
בדרך מלאוס וחזרה אל בסיסם. לאחר שמונה שעות טיסה וארבע עצירות
תדלוק בדרך, נחתה פלוגת אקו מגדוד הכוחות המיוחדים החמישי
בבסיס A-501 הוי אן, לנו שם את הלילה, תודרכו בבוקר ויצאו לקרב
בשעות הערב.
הם עלו למסוקים והחלו בטיסה. במהלכה, הטייס ביצע כמה וכמה
התחמקויות מירי צלפים צפון וויטנאמים, ולאחר טיסה מסחררת למדי,
כל המסוקים נחתו בנקודה המוסכמת, פרקו את אנשיהם, והמריאו חזרה
לבסיסם. בחוד הטור צעד אחד מלוחמי הכוח המיוחד, סמל כריסטופר
דיוויס, שקלט מלפניו אחד מלוחמי ה-VC וכנראה שהיה שם לבד. הוא
הרים את ידו וסימן לשאר הטור לעצור, בעוד הוא שולף את סכין
הקומנדו שלו, ומתחיל לנוע לעברו כאשר רובה הM-16 שלו על גבו.
כאשר הגיע אל איש המיליציה, נעמד מאחוריו ושיסף את צווארו, קלט
שני אנשי VC נוספים מניחים מלכודת בין שני עצים קרובים, הוא
לקח מאיש ה-VC המת את סכין הקומנדו שלו, זינק מאחורי עץ, ולקח
את סכינו, העמיד אותה בחודה על אצבעו, וזרק אותה אל עבר אחד
מהם, פגיעה ישרה בגרונו, נפילה, גסיסה ומוות, די איטי, מלא
כאבים. הוא העמיד את הסכין על האצבע השנייה כאשר ראה את הלוחם
השני מחפש אותו עם רובהו ביד, מחפש צללים מחפש כיוון, ובשנייה
שזה קלט את דיוויס והתכונן לירות, דיוויס זרק את הסכין השנייה,
ישר לתוך מצחו, מוות מיידי בתוך נהר הדם שנזל ממוחו של הלוחם,
הוא הוציא את סכינו ממצחו של הוויטנאמי המת, והלך להוציא את
הסכין השנייה מצווארו של הלוחם השני, כאשר שם לב שהוא עוד נושם
בקושי ומפרפר, הוא סובב אותו ושמע את הוויטנאמי מחרחר ומנסה
לומר לו, לפי מיטב ידיעתו, "ע...ז...ו..ר ל...י
ב..ב...ב..ב...ק...ש..ה" וזה תקע הסכין השנייה בצווארו, הוא מת
במקום. דיוויס שלף את שתי הסכינים, ניגב את הדם מעליהם, וחזר
לפלוגה, כאשר הוא מזהיר אותם ממטעני חבלה, והמשיכו ללכת.
בהפסקה, דיוויס הוציא שוב את סכינו, הרים אותה לשמיים ובהה
בברק שלה, ולאחר מספר דקות, ניגש אליו סמל מיחידת החי"ר
המלווה, בשנות השלושים לחייו, מוכר, הם שירתו יחד, וזה שאל את
הסמל: "ממתי נהפכת אתה ללוחם פשוט?" , וזה השיב, "נשבר לי, אתה
יודע אני לא יכול לסבול את זה יותר, זה התפקיד האחרון שלי בדרך
הביתה, עוד חודשיים וסופר, ולמשרד לא הסכימו לקבל אותי". "מה
שבר אותך?" שאלו, וזה ענה: "השקט, השקט המוחלט כמעט גרם לי
לאבד את השפיות היחסית שעוד נותרה לי כאן".  הוא אמר ולידם
נעמד חייל צעיר, טוראי הורן, יאללה! ממשיכים הוא אמר וזז
להודיע לקבוצות האחרות שהתפזרו בינתיים. לא עברו חמש דקות,
והטור התארגן ללכת. הטור הגיע לנקודת הפרידה מצוות הכוחות
המיוחדים.
צוות הקומנדו החל לרוץ אל תוך מעבה היער, חצה אותו, והגיע אל
הנהר שאותו היו צריכים לעבור על מנת להגיע לגבול עם לאוס. בזמן
שהם עושים את דרכם להריסת מאגר נשק ותחמושת הם תפסו פטרול
מסייר, שברו את מפרקותיהם, הניחו את גופותיהם בחול, והמשיכו
הלאה. כמה קליקים לפני הגיעם למחנה, ראו שיירת משאיות שעוברת,
מלאה במה שנראה כמו שרידי אדם, גוססים, חולים משוועים לעזרת כל
העובר ויש בו טיפת לב. לכריסטופר דיוויס הם לא נראו כבעלי פנים
אסיאתיות, חלקם היו אפילו שחורים, הוא הבין מיד, אלו טייסים
אמריקנים שהופלו ונפלו בשבי האויב. כשהשיירה סיימה לעבור,
התגלגל דיוויס אל מפקד הפלוגה והודיע לו על מה שראה ועל
תחושתו, וזה אמר שכשיגיעו למפגש החוזר עם הפלוגה, יודיע בקשר,
מחמת הספק, וגם כדי לאפשר למודיעין לדעת בדיוק מיהם הטייסים
שהופלו. "דבר אחד טוב מכל המלחמה המזוינת הזאת" חשב לעצמו
דיוויס "ולחשוב שאני אפספס את הלידה של הבן שלי רק כדי לזרוע
מוות והרס. למה דווקא אני?!". התמהמה וקם, ממשיך לצעוד כאשר
כובע מדיו על ראשו, ומדי הנמר נדבקו לו לגוף כאשר עבר בביצת
המונסון שנוצרה לאחר הגשמים שעוברים באזור מדי כמה חודשים. הם
הגיעו למקום המיועד, תפסו מיקום אסטרטגי לחיפוי ודיוויס, שהיה
מומחה החבלה הפלוגתי, החל לזחול אל עבר מצבורי הנשק, הגיע
אליהם, הטמין את מטעני החבלה וחזר לשאר הפלוגה, כאשר לפתע פרצו
יריות מעבר המחנה. מישהו שם לב אליהם.
התגובה הייתה מיידית, בין כוחות האמריקנים לוויטנאמים פרץ קרב
יריות והכוח המיוחד החליט שעליו לסגת לפני שיספוג נפגעים.
"היי, אל-טי" קרא דיוויס אל עבר מפקדו, "אני צריך להישאר כאן
כדי להפעיל את המטענים, רוצו למרחק 10 דקות, ואם תוך חצי שעה
אני לא מגיע, אל תבואו לחפש אותי". המפקד לא היסס ונתן לו
אישור, ותוך כדי קרב, החלו הוא ואנשיו לסגת, כאשר הם משאירים
את דיוויס מאחור. דיוויס ישב וצפה במתרחש, וראה כי עוד ועוד
לוחמים מתרכזים סביב המחנה. כלוחם מיומן הוא חיכה לרגע המתאים
ביותר לתקוף. באותו הזמן, כאשר הם נעים ונדים בין צללי העצים,
ראה סמל ראשון דניאל ברייבהארט כוח תגבורת המתקרב אל עבר
הבסיס, והודיע למפקדו, וזה החליט שיחכו כאן לדיוויס, והחלו
לחכות. עבור דיוויס הגיע צו השעה, והוא החליט לפוצץ את הקסבה.
שלח את ידיו אל עבר הנפץ, ופוצץ את המחנה, כאשר להבות גדולות
מקיפות את כל האזור. הוא קם והתכונן לבריחה, כאשר פגש לפתע
בכוח התגבור שהקיף, צעק בוייטנאמית עילגת "לא לירות, בבקשה!"
הניח את רובהו על הקרקע והרים את שתי ידיו לאוויר.  
"כבר לא תוכל לברוח מכאן, אימפריאליסט אמריקאי" נשמע קול מצד
ימין של דיוויס, וזה הסתכל וראה קצין במדים גבוהים, קולונל.
"ברוך הבא למותך, אמריקני" אמר הקולונל וחבט בדיוויס בפניו.
כשזה שתת דם ונפל אל הרצפה כשהוא מכסה את פניו, הציע לו
הקולונל באותה האנגלית העילגת שבה השתמש: "יש לך שתי בחירה, או
שתעזור לנו ותלך למחנה שבוי, לפי אמנת ז'נבה, או שנהרוג אותך
כאן ועכשיו". דיוויס עבר על כל הפרטים בראשו, ומחשבתו הראשונה
הייתה שאשתו הטרייה, אלכסנדרה, הייתה בהריון בחודש מתקדם, והוא
לא רצה שילדו יגדל כיתום, ולא רצה לשבור לאשתו את הלב כאשר
יבואו אליה שני סמלים מטעם הפנטגון לבשר לה את הבשורה המרה,
הוא אפילו לא אמר לה שלום בפעם האחרונה. "מחנה שבויים לא יכול
להיות כל-כך נורא", חשב לעצמו, "הרי אני איש קומנדו, מומחה
לחבלה ולמילוט, אני אתן להם מידע שלא יכולים לאמת אותו והם
ייקחו אותי למחנה השבויים, משם אני אברח ואקח את שאר המחנה
איתי". "משלחת של קצינים בכירים מהפנטגון מוזמנים לבוא לביקור
בשטח דרום ווייטנאם כדי לנטר את מצב המלחמה בשביל וושינגטון,
אני יכול לעזור לכם להפיל אותם, המשלחת מגיעה בעוד שבועיים"
אמר הוא והתנשף, הוא ניסה להסוות את השקר אבל לא הצליח,
והקולונל, ראה זאת, וחבט בו שוב, הפעם בבטנו. "אני לא מאמין
לו" אמר ללוחמיו. "הרגו אותו", אמר. "כן המפקד קולונל נגויין
בין", אמר הבכיר מתחתיו והצדיע לו", כשזה החל ללכת. בו בזמן,
החליט סגן לואיס שהגיע הזמן ללכת למצוא את דיוויס, וסימן
לאנשיו להתפרס לריצה וללכת לחלץ את דיוויס. כאשר הם רצים, קרא
דיוויס אל בין המתרחק: "בין! בקשה אחרונה לפני המוות!" וזה שב
אליו, וכשזה נעמד אל מול פניו של דיוויס, עוד לפני שפצה את
פיו, ירק דיוויס על פניו. "קשרו אותו!" אמר בין לאנשיו, אני
אנקום בו, בחרא שהעז לירוק עלי!" אמר והתנשף, ואמר: "אני רוצה
שזה יהיה משפיל!". אמר, ובפקודתו, הופשט דיוויס עד לתחתוניו
ונקשר לעץ, כאשר הגיע מלוכסן פער את פיו בכוח, ועוד לפני
שהספיק לסגרו הוציא החייל רימון, שלף את נצרתו, והכניס אותו
לתוך פיו. והחל לסגת אחורה. בו בזמן שחייליו של לואיס רצים,
רצים כמיטב יכולתם כדי להגיע לדיוויס, זה הניד את ראשו, מנסה
להוציא את הרימון מפיו, תוך שהוא משחרר יללות חנוקות ברווח
שנותר בפיו יחד עם הרימון, נשמע לפתע פיצוץ. הכול נגמר, כל
המאמץ להישאר בחיים, נגמר תוך 20 שניות בקירוב. תוך שגופו של
דיוויס מתפוצץ וחלקיו עפים אל כל עבר מכוסים בדם ונעים בחסות
עשן שחור, אנשי צבא צפון ווייטנאם חייכו לנוכח המראה, ועזבו את
המתחם לעבר אחת המנהרות הקרובות.
"מה לעזאזל זה היה?!" צעק סמל דניאל ברייבהארט לאוויר כאשר שמע
את הפיצוץ, ועשן שחור נגלה לכל עבר. "דיוויס?!" צעק לואיס
לאוויר, לא הייתה תשובה. "אולי הוא סתם לא שומע" חשב לואיס
לעצמו, מקווה שכך המצב. לאחר מספר דקות, הם הגיעו אל האזור,
מחפשים את דיוויס וקוראים בשמו. אין קול ואין עונה. "הוא בטח
מחפש אותנו שם בג'ונגל" אמר לעצמו לואיס, מנסה לשכנע את עצמו
שבזה הרגע לא איבד את הלוחם הראשון שלו. ואז, סמל דיאמונד קרא
אל עבר לואיס, בקול רועד ומלא גועל, "היי, אל-טי" אני חושב
שכדאי מאוד שתראה את זה" הוא אמר והצביע על עצם לא מזוהה שהיה
קשור לעץ אלון, העצם היה שחור ומפויח, ככל שהסתכל על העצם הזה
יותר ויותר, הדבר נראה לסמל דיאמונד כגופתו של דיוויס, תחושה
שהתגברה יותר ויותר עם מציאתם של שאר גפיה של הגופה, ותחושה זו
אומתה כאשר נמצאו שאריות ממדיה של הגופה, מדים אמריקניים,
מנומרים, עם תווית שם חלקית, לא היה קשה לנחש מי הייתה הגופה
שהייתה קשורה לעץ. "חפשו את הראש שלו, אם בכלל נשאר ממנו
משהו!" פקד לואיס על חייליו, ואלו הנהנו בשקט למשמע הקול הכי
כואב שיצא ללואיס מהפה  מאז שזכר את עצמו. לאחר כמה דקות, מצאו
חתיכות עור עם שיער, וקראו ברדיו לפלוגת הלווי, שתחזיר אותם
למחנה, כי הם למרות כוחם כבר לא יכולים להלחם, הם נשברו, כאשר
הראשון היה סמל ברייבהארט, שניסה לומר לדיוויס, שילדו יישמר
בצורה הטובה ביותר, ושהוא יתגעגע אליו,כי היה חברו הטוב ביותר,
ופלוגת הלווי הגיעה, והחיילים הירוקים שבה, לא יכלו לעצור עצמם
והקיאו מספר פעמים עד שגופתו של דיוויס כוסתה. והם חזרו לנקודת
המפגש, עלו על המסוקים, וחזרו לבסיס.
סמל פול, אותו לוחם פשוט נבחר להמשיך את תפקידו בארה"ב, לאחר
שנשבר סופית ביום ההוא, ונבחר גם ללוות את גופתו של דיוויס
לארה"ב ולשאת את ההספד בלוויה.
כיום או יומיים לאחר שהודיעו לגברת דיוויס על מותו של בעלה,
לבוש במדיו הרשמיים ועתורי המדליות, הגיע סמל לאון פול אל
ביתה, הממוקם בעיירה די גדולה במדינת וושינגטון, אזור ירוק
ונעים למחייה  ופתח עימה בשיחה, בעיקר לניחומים, היום היה יום
גשום, היו סופות רעמים, וברק הכה בשמיים. כאשר, באמצע השיחה,
כאשר סיפר לה על נדרו של מפקד בעלה למצוא את החרא שעשה את זה,
שם לב כי היא כורעת ללדת, ומיהר להזמין אמבולנס, שלקח אותה
לבית החולים. הוא הלך איתה, ונשאר מחוץ לחדר הלידה. כעבור מספר
שעות, שאל לשלומה את אחת האחיות, וזו אמרה לו שילדה תינוק בריא
לחלוטין. וזה נשם לרווחה, ביום שבו השתחררה מבית החולים,
התקיימה לוויתו של דיוויס, ופול, שניסה למצוא את המילים שלא
היו לו, לא מצא אותם, והטקס המשיך. אלכסנדרה התעלפה, ולמרות
כך, התעקשה להמשיך את הטקס בנוכחותה, הרי אמו ואביו כבר לא היו
שם, ולא היה מי שינחמה, כמעט שום דבר שבעולם לא יכול היה
לנחמה. ולכן, אחרי הטקס, הודיעה כי תקרא לתינוק  ג'וזף
כריסטופר דיוויס, על שם בעלה, כריסטופר, ועל שם אביה ג'וזף,
שנהרג במהלך אחת מהפלישות של הצבא הסיני אל מחנה האו"ם במלחמת
קוריאה. כמה ימים מאוחר יותר, התקיים טקס המדליות, ואלכסנדרה
לא ידעה כיצד לגשת אל הבמה, היא הסתכלה על ג'ו הרך, שאבה את כל
הכוח ממנו, ועלתה על הבמה, כנראה שכוח זה לא הספיק כי כאשר
סיים הקצין את נאום שבחו, היא התמוטטה, שוב. היא כל-כך אהבה
אותו, ולא ידעה את עצמה מרוב געגועים, היא חיכתה לפגשו שוב,
בגן-העדן. כמה ימים יותר מאוחר, בעוד היא מתאבלת בשקט, בוכה
ושותקת, בחצי השני של העולם, החליט הוא שזה היה הקש ששבר את גב
הגמל. הוא לא יכול היה לסבול את זה יותר, בו ברגע, הגיע סמל
דניאל ברייבהארט, אל הנירוונה שלו, כי אף אחד כבר לא יוכל
לעזור לו, והיחידי שיכל, עזב אותו, הוא היה כריסטופר דיוויס.
הם פיספסו את המועד, הוא חיכה שיתפנה החדר, שלף את אקדחו
מהמגירתו, הצמיד אותו לראשו, שחרר את הכדור, והתאבד.