בפתאומיות היה בדיוק מה שחיכתה לו בסתר ליבה, אותו דבר עצמו
שביקשה ללא הרף לגרש ממוחה. היא חשה את פניו קרבים אל פניה ואת
שפתיו מגששות אחרי שפתיה. "לא... אסור לנו..." מלמלה וייחלה
שתחינתה הכמעט בלתי נשמעת לא תרתיע אותו.
הוא לא שמע דבר ממה שאמרה, והיא לא הוסיפה עוד לדבר. ימים של
ציפייה ממושכת, של קרבה אסורה ומושכת, של מחשבות ותחושות
מענות- באו אל קצם.
ידיו חיבקו את הגוף שהשתוקק למגעו, ליטפו את שדיה הזקורים ואת
פניה, התעכבו על מצחה, עיניה, אפה ולחייה. ברכות חפן בידיו את
פניה, קירב את פניו אליהם, לשונו ליחכה את לשונה. היא נענתה
לו, תחילה בהיסוס, אחר כך בשקיקה, נשימתה המואצת מתחרה בנשימתו
ומגעיהם נהפכים לסחף אדיר של תשוקה. הם התעלסו בלהט שהשכיח מהם
את הפחד מפני המחר, מפני האפשרות שכל מה שתוכנן בקפידה רבה כל
כך ייכשל פרט כלשהו שלא נצפה מראש.
בבקר מצאה עצמה חבוקה בזרועותיו החזקות, ראשה על כתפו, לחייה
סופגת את ריח עורו.
שפתיו נשקו לשערה. היא חשה שוב את גופו המתקשח לקראתה ועיגלה
גופה. בטנה הרכה נשקה לגופו המוצק, ידיה הקיפו את צווארו וידיו
חיבקו את גופה. הם התנו אהבים עד שעות הבוקר המאוחרות.
מכל בחינה אחרת זה לא היה בסדר כלל. שניהם ידעו זאת, אבל לא
נמצאו להם כוחות הנפש לדבר על כך. למרות המודעות לסכנה שבדבר,
הם הפרו ביודעין את האמון שניתן בהם: זה לא היה בסדר שכאשר
נוכחו לדעת שעשו מעשה בלתי ייעשה, לא חזרו בהם מיד אלא הוסיפו
לתת דרור לרגשותיהם. איך קרה בכלל שהדברים הגיעו לידי כך, שאלו
את עצמם שוב ושוב. איך קרה שלא היו בהם הכוח והרצון להימנע
מחציית הגבול האסור.