"בואי נהרוג את אלוהים" הפתעתי אותה פתאום באמצע מעשה האהבים
שלנו.
"אבל אי-אפשר להרוג אותו" היא השיבה לי בחוסר ודאות "הרי הוא
לא קיים".
"אני יודע, זה כל העניין. הוא ימות כשאיש לא יזכור אותו עוד"
המשכתי בלהט כשאני מלטף את ירכה השמאלי באהבה "זה מושלם, תחשבי
על כך... איש לא יוכל לעצור אותנו מלעשות זאת. כך נוכל להשתחרר
מכבלי האמונה". זיהיתי בעיניה את ניצוץ ההבנה, ואת התקווה העזה
שבוערת מתחת לפני השטח כשחום גופה עלה. "אבל עלולים לדעת
שאנחנו עשינו זאת, כולם יודעים עד כמה אנחנו שונאים אותו"
ידעתי שמה שהיא אמרה הוא נכון מאוד, וידעתי טוב מאוד ממה היא
מפחדת. אך לאחר שנים כה ארוכות של תכנונים, ידעתי כיצד לעשות
זאת. "רק בגלל שזה יהיה כה ברור שאנחנו אשמים, כולם יחשדו
שמפלילים אותנו. ואיש לא יאמין שאנחנו עשינו זאת" חייכתי לעברה
ונישקתי את צווארה. היא עצמה את עיניה בתענוג ושחררה אנחה של
רוגע. "אבל בשביל להרוג את אלוהים.... אנחנו נהיה חייבים להרוג
מיליוני אנשים" היא לחשה לעברי בשקט. ידעתי שדאגתה לבני-האדם
הוא זה שגרם לה לדאוג לגבי כמות המתים. התלתי ללטף אותה בין
הרגליים, ולעסות את השד השמאלי שלה.
"הפגאנים והנוצרים--- הורגים אחד את השני--- מבלי להתייחס-באמת
האם האויב--- שהם הורגים--- הוא מיש הם שונאים באמת--- או לא".
אמרתי לה בין נשיקה לנשיקה "המוסלמים מקריבים כל אחד
ממאמיניהם--- רק כי הם יכולים. והיהודים... עדיין  שקועים
בהישרדותם חסרת הקיום הזו שלהם". ידעתי שכל מה שאני אומר רק
מוריד את הלהט המיני שלה, אך ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי
במשך זמן בלתי מוגדר שאוכל לנסות לשכנע אותה. היא המשיכה
להיאנח בדממה, ולתת לידיים שלי לענג אותה. המשכתי לנשק אותה
לאורך צווארה הענוג, לא האצתי בה, כי יש לנו את כל הזמן
שבעולם. וידעתי שהיא חושבת על כל האפשרויות, ההשלכות, ותוצאות
מעשינו. "אבל למה עוד אנחנו נהרוג את אלוהים?" היא שאלה אותי
כשלהט מיני נשפך מקולה. חייכתי לעצמי, ושמרתי על שקט במשך דקה
או שתיים נוספות. ואז... בבת אחת פסקתי מכל פעילות. היא פתחה
את עיניה בבת אחת בזעם יוקד. ידעתי שהיא עלולה לגרום לי סבל
נוראי על כך שהפסקתי מכל פעילות. חייכתי לעברה והעברתי עם ידי
הימנית את שיערה אל מאחוריי האוזן שלה. "כי אז נוכל למות
סוף-כל-סוף בעצמנו". ראיתי את האישונים בעיניה מתכווצים לשניה
בחוסר אמונה, ואז הם התרחבו באושר עילאי. התחלתי להתנשק אתה
בחייתיות גוברת.

הסתכלתי דרך החלון לעבר רחוב הרוס נוסף בעיר שגם ככה עלתה
בלהבות. שתיים-עשר שנה חלפו מאז החלטנו להשמיד כל זכר לאלוהים.
מיליארדים כבר מתו, ידעתי שעוד מיליארדים ימותו. אך המחיר היה
מוצדק מאוד מבחינתי. ראיתי בקצה עיני ערמת ספרי דת עולה
בלהבות, חייכתי לעצמי באירוניה אל עבר אותו דבר שיביא את הסוף
על אלוהים.
"לא אמרת עדיין מה אתה רוצה לאכול" הסתובבתי לעברה, היא לבשה
סינר שכיסה את רוב גופה, מהכתפיים עד לברכיים שלה. "אני יודע
שתורך להכין אוכל היום, אבל אנחנו עדיין יכולים לאכול את
השאריות של אתמול" חייכתי כשהיא נעצה בי מבט שאומר כבר הכל.
"אורז בסגנון סיני, או חביתות עם בצל ונקניק?" היא שאלה אותי
כשהיא מחייכת לעצמה ומסתובבת לעבר השיש. אז הבחנתי שהיא לא
לובשת חולצה, או חזייה, מתחת לסינר. "מה דעתך..." התחלתי לומר
בעודי מתקרב אליה "שנוותר היום על ארוחת הבוקר..." נצמדת אליה
מאחור והתחלתי לנשק את צווארה בעודי מעביר יד אחת על בטנה, ויד
אחת בין רגליה. מלטף וממשש. "ונעבור לקינוח של הלילה?". סיימתי
את דבריי כשאני מבחין טוב מאוד בחוסר הריכוז של פעולותיה, ואיך
שהיא מתחילה יותר ויותר להישען על השיש לתמיכה.במשך כמספר דקות
כל מה שעשיתי זה לחקור את גופה, לגרום לה לחוש שהיא מתקרבת
לשערי גן עדן, אבל עדיין לא נותן לה לגמור. ואז היא ניסתה לומר
משהו שנישמע לי בהתחלה כמו מלמול חסר פשר. עמדתי למשוך אותה
לעבר המיטה כשרעם אדיר זעזע אותנו וגרם לזרם החשמל בדירה שלנו
להפסק. "אין פלא שהדרואידים עדיין קיימים בעולם, הנוצרים
המטומטמים לא יודעים לכוון בחצי המטר!" אמרתי בזעף כשדאגתי
להצטייד באקדח תשע מילימטר לפני שאני נפרדתי מאהובתי לשלום
בנשיקה סוערת אחרונה "נמשיך מאיפה שעצרנו?" היא שאלה אותי
בתקווה מהולה בזעף. אני רק חייכתי לה והשבתי לה רגע לפני
שסגרתי אחרי את הדלת "תחממי אמבטיה לשתיים הערב, מזמן לא
התרחצנו יחד".

עשרים ושתיים שנה עברו מאז שהחלטנו על חיסול אלוהים. הסתכלתי
על ילדה קטנה הלבושה בתוגה לבנה וארוכה עם מספר דוגמאות של
מלאכים זהובים. שיער בלונדיני, עור חלק ובהיר, וזוג עיניים
חומות מתוקות. אדומות מרוב בכי. קול גבוה ורך, בטח יכלה להישמע
נהדר ביחד עם אחת מהמקהלות הדתיות שהיו פעם. אך כרגע הילדה
צורחת אל אימא שלה לחזור אליה, ובוכה בקולי קולות, מנערת את
גופתה של אישה בשנות העשרים, לבושה גם היא בתוגה לבנה עם
דוגמאות זהובות של מלאכים על הבגד. אך גם היה כתם אדום ובהיר
שכיסה את כל גבה. הדם כבר החל לכסות את ידיה של הילדה בת החמש.
העברתי את מבטי משתיהן לעבר שולחן העבודה שהיה שם, עליו כבר
חרטתי את המשפטים הלא מובנים של כת השדים, הכת העיקרית שזוכרת
את אהובתי. הסתכלתי שוב לעבר הילדה הקטנה, כמה מסכנה ומעוררת
רחמים היא נראתה. חייכתי לעברה בעודי אומר לה "אל תדאגי, תכף
תוכלי להצטרף לאמך..." והתקרבתי לעברה עם חיוך על פניי.
"הצטרפי אליה בשום מקום" אמרתי לה והחדרתי את הסכין בין
שכמותיה. היא נפלה על גופה אימא, פרכסה מספר רגעים עד שדממה
לחלוטין, ולא השמיעה עוד קול. קרעתי פיסת בד ספוגת דם מהתוגה
שלה. סחטתי את הדם על מה שהיה חרוט עמוק בעץ. "בקרוב אהובתי,
בקרוב כמעט אף אחד לא יזכור אותך". אמרתי עם חיוך מאושר מרוח
על שפתיי, וברחתי מהמקום לפני שמישהו יגיע.

שבעים וחמש שנה חלפו! שבעים וחמש שנה... שלושה חודשים,
שבועיים, ושני ימים חלפו מאז התחלנו במבצע לחיסול אלוהים.
וכרגע... זה עשרים ושניים יום מאז ראיתי אותה באחרונה, אך אני
חייכתי. ניהלתי את הכוחות הצבאיים הנותרים של הנוצרים, איש מהם
לא ידע זאת כמובן, מחוץ מספר של מפקדים ומנהיגים, אף אחד לא
ידע שאני ממש קיים. וכרגע... הייתי בדרכי למחוק אחד מהם. צחקתי
כשחשבתי על מה שהנוצרים נעשו. שריד חלוש של אותו עם דגל דתי,
שעכשיו אינו יותר ממה שהיהודים נעשו... עם מלא אמונות תפלות
וחדור שנאה כלפי האל וכל משרתיו.
הצדעתי לחייל שעברתי על פניו והיה בדרגה יותר גבוהה ממני, לאחר
שעברתי אותו, הסתובבתי לעברו ויריתי באחורי ראשו. ידעתי שאיש
לא ישמע את הירי רק כי היינו בחדרי האספקה, וכל הבסיס נמצא
מתחת לאדמה. התחלתי להגביר את מהירות צעדי לעבר משרדו של הקצין
שזוכר אותי. הלכתי לאורך פרוזדורים ארוכים ומלאי צללים. רבים
האמינו בעבר הרחוק שאני מופיע דרך הצללים ישר מאחורי
קורבנותיי, צחקתי לעצמי כשנזכרתי בזה. הפרוזדורים היו מלאי טחב
וקורי עכביש על כל אחת מתומכות העץ שתמכה בקירות הבטון, ותקרת
המתכת. עברתי על פני כל המשרדים הריקים בקצב הולך וגובר, כמעט
והתחלתי לרוץ כשראיתי ישר ממולי את הדלת של הקצין השולי למדי.
נכנסתי מבעד לדת, וסגרתי את הדלת מאחוריי לאחר שנכנסתי למשרד.
הקצין שהיה שם ישב מאחורי שולחן מסמכים עשוי מתכת, עליו היו
ערמות לא מסודרות של מסמכים. הקצין רק קם בבהלה מכיסאו, ואז
הוא זיהה אותי. "אתה מבין שירדפו את הכוח שלה עד האחרון שבהם?"
הוא אמר לי באימה ברגע ששלפתי מחדש את האקדח מהנרתיק. חייכתי
לעברו רגע לפני שכיוונתי את לפניו את האקדח "אני אפעיל את
ההשמדה העצמית. אל תחשוב שתישאר בחיים לאחר מכן!" הוא צעק אליי
בחשש מעורב בזעם. חשבתי על זה רגע או שתיים, זה ניראה לי נחמד
שכל הבסיס יתפוצץ לרסיסים, אך אני רצתי שיחשבו שהכת הקטנה
שזוכרת את אהובתי, תושמד. המשכתי לחייך, עכשיו ניסיתי להיראות
אירוני, אך המבט על פניו הראה לי שזה לא עובד. כיוונתי את
האקדח לראשי, ולפני שהוא הספיק לומר משהו, לחצתי על ההדק.
מטח של שלושה קליעי נפץ קטנים עבר דרך ראשי. רגע אחד של חוסר
מיקוד בראיה שלי, והשמיעה שלי נעשתה מעט בעייתית. ראיתי כמה
מבוהל הוא נעשה. יריתי בו בין העיניים לפני שהוא הספיק להגיב.
התחלתי לרוץ לעבר החוץ, לעבר השמש הקרה.
וצחקתי בשמחה תהומית.

מאה עשרים ושלוש שנים חלפו כבר...
השאריות האחרונות של כל האנשים שזוכרים את אהובתי... נטבחים.
הם נטבחים בידי שאריות האמריקנים שישבו את מאדים. הסתכלתי
באהובתי, ראיתי איך החיים שלה מתקצרים באיטיות אך ביציבות. היא
כבר הייתה עייפה מכדי לעמוד, עייפה אפילו מכדי לשבת זקופה. היא
שכבה על הרצפה, מחייכת לעברי עם עיניים בוערות מתשוקה, אך
עייפות מקור. הבטתי עמוק אל תוך האישונים שלה, ראיתי אותם
מתכווצים ומתרחבים על פי קצב הדופק שלה. הגוף שלה רעד
מהתרגשות, רק שהרעד התחלש עם כל רגע שחלף. "איך את מרגישה?"
שאלתי אותה מעט מודאג, שמה, זה אולי כואב לה יותר ממה שזה אמור
להיות. "אני מרגישה נהדר, הקור ממלא אותי. והחום שלך עוטף אותי
בחיבה" היא השיבה לי בקול חלוש "אל תדאג... בקרוב הכל ייגמר"
היא הוסיפה לאחר שנייה או שתיים. לא יכולתי לזוז הייתי משותק
מהמבט של פניה, הקור ההולך ומתחזק בתוך עיניה. חייתי נצח שלם
במספר השניות האלה שהבטתי בה גוססת באיטיות מדהימה. הגוף שלה
חדל לרעוד באיטיות כזאת שהחלה לענות אותי. פעימות לבה פסקו,
וראיתי כיצד החזה שלה מפסיק לרדת ולעלות. הבטתי בעיניה, התענוג
שהיה בעיניה באותו רגע, היה מראה... מדהים. זה ניראה יוותר
מענג מכל דבר שאי-פעם עשינו יחדיו. לידת התינוק הראשון שלנו,
הטבח ההמוני בפריז, וכל אותן פעמים בהן עשינו אהבה. הבנתי שהיא
מתה, חשתי אותה נעלמת, לא יכולתי לחוש עוד את ההילה שלה.
המשכתי להסתכל עליה, המשכתי להחזיק את ידה בעוד היא החלה להעלם
באוויר. הפנים שלה נעלמו בהתחלה, עם החיוך המיוחד שלה. ובתוך
מספר שניות...
כל גופה נעלם.


שבעה מאות חמישים ושתיים שנים!
שמונה חודשים... שלושה שבועות, חמישה ימים, שתיים עשרה שעות,
ושלושים ושתיים דקות!
יותר מדי זמן מאז שהיא מתה, יותר מדי זמן התבזבז רק בגלל שקמו
כמה בני-זונות ירוקים וזבי חוטם שרצו לקחת ממני את הניצחון
שלי!
הסכמי שלום נחתמו חמישה חודשים לאחר שהיא מתה, הסכמי שלום
שמחקו יותר מאלפי אמונות שונות, למעלה ממאתיים כתות נטמעו אל
תוך חברה דמוקרטית- מונרכית חדשה שנבנתה כדי לחבר את אנשי החלל
החיצון. כל-כך הרבה מסוגי נמחו מעל פני האדמה, כל-כך הרבה
הצטרפו אל תוך הכלום, כל-כך הרבה עברו אל המקום בו אהובתי
נמצאת! למה לעזאזל אני היחיד שהייתי חייב להישאר?!
לאחר הסכמי השלום כלאו אותי, עינו אותי, משכו אותי, העבירו
אותי מכוכב לכוכב בעוד בני האדם התרבו כמו מזיקים על פני כל
הגלקסיה. וכל הזמן הזה... כל הזמן הזה נותרה קבוצה קטנה של
שרידים שעדיין זכרה אותי, קבוצה קטנה שברכה את קיומי המקולל!
במשך שבעים השנים האחרונות פעלתי יותר ויותר בסתר, פעלתי כאילו
אני אנרכיסט שפוגע בחפים מפשע. אבל היום, היום! האחרון שבניהם,
האחרון ששרד את כל הזמן הזה, הולך למות מידיי שלי. נכנסתי לתוך
הבית שלו. הבית שלו היה בנוי בתוך אסטרואיד, הוא היה פרנואיד
בעל אמונה מוצקה שאני רודף אחריו. כניראה שלא הייתי כל-כך
דסקרטי במעשיי, טוב... עכשיו זה כבר לא משנה. נכנסתי לחדר שבו
הוא היה, הוא ישב ליד שולחן של מחשב כשהוא מחובר לרשת הגלקטית,
מוסיף משהו לצוואה שלו כניראה. הרגשתי כיצד פעימות הלב שלו
מתחילות לעלות, חשבתי בהתחלה שזה מפחד וחשש מהמוות. אך הוא קם
לעברי, וחיוך היה מרוח על פניו. "לקח לי הרבה זמן למצוא אותך
תחת הסלע שלך... ואני לא אהבתי אף רגע מזה" אמרתי לו בזעף קל,
אך הוא לא ניראה מפוחד בכלל. "יש לך מילים אחרונות לומר?"
שאלתי אותו כשאני מתענג על הרגשת הדופק המשולב שלנו... כל רגע
עכשיו הדופק הולך להפסק. "באיזה שם עליי לקרוא לך, בלתזור,
מפיסטוס, צל הבורא?" הבטתי בו בחוסר אמון, ידעתי ששתי השמות
הראשונים היו סתם בדיחה... אבל השם האחרון, הכינוי האחרון, איך
הוא יכל לדעת?! למעלה משלושת אלפים שנה לא שמעתי את השם הזה!
השבתי לו מבט של חוסר אמון וזעם. "תסתכל על השולחן שבפינה, אז
תבין איך אני יודע זאת" הוא אמר לי כשהוא צוחק בעצמו. מיד
הסתכלתי לצד ימין שלי, היה שם שולחן שעליו היו ספרים מכוסי טחב
ודפים שהצהיבו ממשך הזמן שבו הם היו קיימים. לידם, בשל סיבה
שלא הבנתי, היו מספר בקבוקי שמן פתוחים. "אז ניראה שאני אאלץ
להרוס את המקום שלך למרות הכל..." אמרתי בזעף כשכוונתי את
האקדח לעבר בקבוקי השמן. "אם תירה בבקבוקי השמן, המחשב ישלח את
המידע עלייך ועל מהלך חייך הנצחי למיליארדי אנשים ביקום" הוא
אמר לי כשחיוך, שמראה עד כמה הוא מרוצה מעצמו, מרוחה על פניו.
התמלאתי בגועל, היצור העלוב הזה, חסר השיער ומלא שומנים, הוא
הפרחח שיעז לעצור אותי?
האחיזה שלי נסגרה ביותר זעם על קת האקדח, הייתי מוכן לקרוע
אותו לגזרים "ומה אמנע ממני לירות במחשב כדי למנוע את זה?"
השבתי לו כשכל שרירי גופי מתהדקים בזעם עצור. "תירה במחשב,
ומערכות החיים שלי יקרסו לפני שתספיק לעשות כל דבר אחר" החיוך
מלא העונג על פניו... זה הטריף אותי! רציתי לעקור את הגרוגרת
שלו מהמקום ולדחוף אותה עמוק לתוך המוח החולני שלו. "אתה מבלף"
אמרתי לו כשחשתי את קצב הלב שלו משתנה, ולפני שהוא הספיק להשיב
לי, יריתי בבקבוקי השמן וגרמתי להם להישפך בלהבות על גבי
הספרים שבהם היו שמותיהם של כל-כך הרבה מהסוג שלי. אפילו אחד
הספרים שלה, שבלט במיוחד הודות לחומר זרחן מיוחד. באותה השנייה
שהאש החלה להתפשט על גבי הספרים... המחשב השמיע אזעקה קלה ועל
המסך ראיתי איך הוא מודיע על ביצוע שליחת וירוסים מלאי מידע על
קיומי למיליארדים ברחבי הרשת. יריתי בזעם לעבר המחשב, חיררתי
את גוף המכשיר, כמו את המסך שלו. אך היה מאוחר מדי. הרגשתי
כיצד כוח וחיוניות מתחילים למלות אותי שוב, הרגשתי כיצד דופק
הלב של הג'וק שמול פני נטמע אל כל שאר פעימות הלב שעכשיו הפכו
להיות חלק מפעימת הלב האישית שלי. "ניצחתי" הוא אמר לי כשהוא
צוחק באושר, באותו רגע יריתי לו בין הרגליים. דבר שגרם לו
לצרוח מכאב ואימה. הוא נפל על הרצפה, מקופל מכאב וסבל בלתי
מתוארים. "אני חושש שעכשיו אני אאלץ להיסחב עם המוח שלך עד סוף
כל הזמנים!" שאגתי אליו בזעם אדיר. האור שנוצר מהלהבות הדועכות
גרם לכך שהפחד על פניו יראה כמו פחד של מישהו שפגש הרגע את
השטן בכבודו ובעצמו. חייכתי אליו ברשעות מזויפת, ויריתי בו בכל
איבר חיוני מחוץ המוח שלו. תוך מספר שניות הוא מת. תכננתי
לשמור את המוח שלו כדי שיארח לי חברה לאורך הנצח שעכשיו הוא
קלל אותי אתו. לא יכולתי לסבול את זה, כה קרוב הייתי לסיים את
חיי, כה קרוב הייתי להצטרף לאהובתי!
אך לא... איזשהו חצי תולעת מחק את זה. איזשהו ג'וק שהייתי עוקר
את כנפיו ומאכיל אותו בהן!
הרגשתי נורא כל-כך, אם המידע שהיה על המחשב הכיל מידע על
אהובתי... אין, כל מה שעבדנו עליו, כל מה שהעברנו את מהלך
קיומנו, ימחק בעניין של שניות. ייאוש אמיתי מילא אותי, הרגשתי
עייפות ממלאת את כל גופי, זה פשוט לא ניראה לי מציאותי. בדרך
לחפש את המיטה שלו, כדי לנוח, ראיתי מראה. הבטתי לתוך המראה,
ובתוכה ראיתי את פני כל המתים. מארס, ועד בעל זבוב. ראיתי את
פניה של הילדה בת החמש, ופניו של הקצין, ועוד מאות פנים שגרמתי
להם למות, כל הפנים הביטו בי באדישות שלמה, לא זעם ולא שנאה
ניבטו אליי מהפנים שהביטו בי. ואז הבחנתי בפנים שלה, היא
חייכה. הרגשתי צער אדיר, אבל אז הבנתי... במידע על חיי יהיה
רשום על כולם, אפילו עליה. אבל אינני יכול לחוש אותה, אפילו
ממרחקים תמיד יכולנו לחוש אחד את השנייה. ואז הבנתי אתת זה "אם
אתה מת פעם אחת...איש לא יוכל להחזיר אותך לתחייה, יא בנזונה
עלוב אחד, ניצחתי אותך!" צעקתי לעבר שומקום ולעבר כל מקום.
זהו... אלוהים בטוח מת, היא לא תשוב. ועכשיו... עכשיו הגיע
הזמן שאני אצטרף אליה.. אפילו אם זה אומר שאצטרך למחוק חצי
גלקסיה בשביל זה, אני אנצח!
"אני אמחה את זכרי מעל פני כל היקומים!" שאגתי בשמחת הניצחון
שלי כשעזבתי את החדר מלא העשן בריצה. ובפעם הראשונה מזה הרבה
זמן... הרגשתי שוב שהדם בגופי בוער. ועשיתי את מה שהיא אהבה
בי...
חייכתי.

שבעים וחמש שעות לאחר מכן... כוכב בשמי כדור הארץ נכבה.