כל החיים שלי יש אותו, הוא לא בנאדם ספציפי,ואני אפילו לא
יודעת את שמו,אני רק יודעת שהוא שם.
התפקיד שלו זה לעקוב אחרי כל צעד וצעד שאני עושה,הכל נרשם
ומתויק בקלסרים עבים על כל יום בחיים שלי. הוא בודק שאני לא
עושה משהו לא בסדר,וגם אם אני עושה,הוא לא מדווח לאף אחד,הוא
רק צריך מידי פעם להזכיר לי.
הוא בודק שטוב לי, שאני עושה דברים טובים, שאני לא חרא של
בנאדם.
הוא גם שומע את המחשבות שלי,ורושם הכל,מילה במילה,כדי שאני
תמיד אוכל לחזור אליהן, אני לא יודעת בדיוק איפה הוא יושב,אני
חושבת שמעל האוזן הימנית שלי,אבל אני לא בטוחה.
פעם...כשהייתי ממש עצובה וכועסת,גם דיברתי אתו, והוא גם ענה
לי. ומאז התחלתי לכתוב לו מכתבים,דרך המחשבות שלי,ולפעמים,רק
ממש לפעמים,הוא משחיל לראשי איזה מחשבה מעודדת, להיות שמחה,
משכנע אותי שאני לא כל כך מכוערת,שאני לא כל כך טיפשה
ומטומטמת, רק לרגע,וזה רגע נפלא,לא לחשוב ככה.
זו הרגשה לא נעימה,שמישהו רואה אותך כל הזמן,ויודע מה את
חושבת, זה די מלחיץ רוב הזמן. אבל לפעמים,רק לפעמים, זה נחמד,
שיש מישהו שיודע עלייך הכל ויכול לעזור לך עם הלב של הבעיה,
ויכול פשוט להיות שם בשבילך.
אז אני מאחלת שלכל אחד ולכל אחת יש את ההוא או ההיא שלהם.