עם זריחת יום ההולדת שלך
אני פורס מפה של ירושלים
שקיבלתי במתנה כשבאתי אליה
ורוכן מעליה בהוקרה
ובא אלייך.

אני נכנס לעיר דרך האצבע
ומגיע לצומת הומה השדרות
על שם גדולי האומה
השומם מאד בשעה מוקדמת זו
ואף אחד לא מאיץ בי כשאני
עוצר בפינת וייצמן ומשתהה.

מפאת שפע זמן
ביום שזה אך הפציע
וחוסר הבנה בגלגול שהולך ונשלם
אני לוקח את שז"ר לעבר מרכז העיר
במקום לפנות בהרצל לכיוון ביתך
ומשם ממשיך לפינת הנביאים והרב קוק.

אני בא בשער
הבניין אשר בו לראשונה
הבחנתי בך לבושת שחורים
בשביל איזו סצינה בסרט שהרי
הצבע המתאים לך הוא אדום כהה
ועדיין עם שיערך הארוך היפה כל כך
ובחצר אני מתחיל להפוך באבנים
שאין להן הופכין
אולי אמצא אותנו שלמים באיזה מהן
כי הן היו כאן
לפני שאני באתי ואחרי שאת הלכת
ואני לוקח איתי אחת מי יודע.

בירידה לכיכר ציון אני כבד יותר
יומך כבר בעיצומו והעיר שוקקת חיים
התקדמותי איטית אך נפשי שוקקת אותך
עוד והנה במורד מדרחוב בן-יהודה
לנוכח המוני האדם
אני רואה את קפה רימון
לידו הייתי חומק כל פעם ופעם
בלב פועם מייחל לראותך להרף עיין
בעבודתך בלא ידיעתך
ומתאכזב פעם אחר פעם.

בדמדומי יום ההולדת שלך
סמוך לביתך ביפה נוף
אני קם ממפת העיר מיותר
כשומר סף לבית נטוש
וקרב באצבע רוטטת לדלתך הנעולה ונבלם
ואני מקרב את האצבע אל פניי
ומביט בה שניות ארוכות ולפתע פתאום
אני מתחיל ללקק אותה בתאווה
כמו ילד קטן שמסתער על קרטיב
שקיבל במתנה.