היא אמרה שנחכה, שנחייה ושנראה
שנקום מחר בבוקר כמו חדשים
ושהזמן הוא שעושה את כל ההבדל
בעולם של הוזים ושיכורים

אבל הלילה ארוך
והשקט מתמשך
וכל מי שבא, מהר הולך...
וחומות שנפלו
אני בונה מחדש
ורק הצללים עוזרים לי...

במציאות שהיא דמיון, שמובילה לאבדון
אני שוכחת לרגע מי אני...
במשחק שאין בו שום הגיון
הכל נראה לי הגיוני...

כשהלילה ארוך
והשקט מתמשך
וכל מי שאיתי, עוזב והולך...
את החומות שנפלו
מנסה לבנות מחדש
רק מנסה,
והצללים עוזרים לי...

לא צריכה סיבה להתבלבל, להתנצל
לנסות ולהרים את מה שנופל...
ובשדה שכל פרח רק נובל
ואנשים מעדיפים לא להסתכל...

על הלילה הארוך
על השקט המתמשך
כשכל מי שנכנס, יוצא והולך,
כשהחומות שוב נפלו
שוב, אבנה מחדש
עם הצללים, שעוזרים לי...