(יוני 1970, באזל, שוויץ)
אמש נתקפתי געגועים אליו. אל האיש הגבוה הזה עם הזקן השחור.
שחזרתי שוב ושוב את הרגע ההוא, שבו הצטלמתי אתו. הוא, ג'נטלמן
אמיתי, נשען עליי, מכניס אותי אל תוך הפריים, לוקח אותי עמו אל
דפי ההיסטוריה של עם הסגולה. מאחוריי, התאמצו נופיה של באזל
להיכנס בכל כוחם אל התמונה. זה לא עזר להם.  מה שנשאר זה הרצל
והמרפסת, המרפסת והרצל.  איזה הרכב מנצח.  
אתמול נזכרתי בכל מה שהוא נתן לי. איך גדולי העולם באו והשקיפו
עלי בהערצה מאז. איך כל אחד ליטף את המעקה שלי, הצבוע שחור.
כבר שבעים שנה שאין לי ערב בלי מעריצים.
כולם רוצים להשקיף ממני על העיר, לנסות לתפוס איזה הד חמקמק
למה שתיאודור ראה כאן, בימים שמהשמיים הגדולים של באזל היה
אפשר לראות את מדינת היהודים.
אתמול בכיתי בגללו, על שגרם לי להאמין במשך כל השנים האלה,
שאני המרפסת המיוחדת שנוצרה אי-פעם.
תיאודור, חשבתי. לו רק היית נמצא כאן עכשיו, לא היית נותן לזמר
הרוק המסומם הזה לזיין את החברה השתויה שלו על המעקה שלי.