יושבת ונזכרת בך... והדמעות לא יוצאות כולן, מצטברות לי
בלב...
אתה הבן אדם הכי טוב ומצחיק שהכרתי ורק זיכרונות נותרו...
החיוכים שלך, המבטים שלך, המילים שאמרת... למה?! תגיד רק למה?!
זה לא הגיע לך! המילים הכול כך יפות שאמרת לי אתמול כשישבנו רק
שנינו. אני אמרתי לך שאתה כול כך טוב ומתחשב ובן אדם רציני
ואתה אמרת שגם אני יותר מדיי טובה לאנשים, שאני יותר מדיי
עוזרת, שאני לא שווה אותם, שהבכי שלי לא שווה אותם ושיום אחד
אני אמצא את האחד שיאהב אותי בדרכו שלו. צחקנו והשתגענו והיה
ערב כול כך כיף.
ואז הסיוט התחיל, כששמעתי את זה לא האמנתי, צחקתי ואמרתי מה זה
בדיחה חולנית או משהו? ואז לראשונה כשראיתי את המורים שלך, את
החברים שלך ואת ההורים שלך בוכים עדיין לא האמנתי. וכשראיתי את
האמבולנס נוסע, מביטה בו מרחוק, לוקח אותך את החיים שלך, את
כול החיוכים שלך והבדיחות שלך לא יכולתי לבכות. הראש מנסה
להבין אך הלב בוכה ומסרב להאמין, שנאתי את עצמי כול כך על זה
שלא יכולתי לבכות ועל זה שגם לא יכולתי לעזור לך, להציל אותך,
היית רק בן 13 כמעט 14.
לא היית צריך למות, לא הספקתי אפילו להכיר אותך ברצינות. הכרתי
אותך לא הרבה זמן אך הראת לי את הטוב שבך, את הגבר-גבר שלך,
אני כועסת עלייך על המשחק המטופש שלך, זה לא היה בקטע!אבל, גם
על אלוהים אני כועסת שלקח אותך מאיתנו, שלא מנע את מותך... אני
עדיין לא מאמינה ומקווה שזה רק חלום בלהות, שזה סתם סיוט ושאני
עומדת להתעורר. כשהלכנו לפארק אני והחבורה ישבנו כדי להיזכר בך
בימים הטובים ואני עוד הסתכלתי בצדדים חיפשתי אותך, אמרתי
לעצמי "הינה דימה פשוט צוחק עלינו, הוא עכשיו ייצא מאיזה פינה
ויצחק עלינו ויבוא ואנחנו נחבק אותו" אבל לא זה לא קרה. הכאב
מכביד עליי אבל הדמעות אינן זולגות, הילד בעל השיער הבלונדיני
הגבוה עם עיניו הכחולות והמהפנטות שצחק איתי אתמול עם קולו
"הרוסי הכבד".
נזכור אותך תמיד דימה ז''ל, נאהב ונכבד אותך.
ונכבד את יום מותך, למרות שזה קשה וכואב. אין לי יותר מה להגיד
כי אני חושבת שאמרתי את העיקר שאנחנו אוהבים אותך! ותמיד נאהב!
נקווה שתזכור אותנו גם. ועכשיו כשיושבת וקוראת את מה שכתבתי
מרגישה סוף סוף את הדמעות שזולגות לאט לאט וזה לא נעצר אבל גם
לא משכיח את הכאב. אז גם אם אנחנו לא כולם בוכים אנחנו בוכים
בלב. אוהבת וזוכרת תמיד, נרמינה חנין.
22/01/2005