אחד נחמד
די מיוחד
נשאר בדד-
תמיד לבד.
הוא קצת עבד,
גם קצת למד
אבל ללב,
עוד אין מחמד.
אחת בצד,
גם היא לבד
רצתה אותו,
רצתה אי עד,
שלחה לו יד,
חיבוק נחמד,
אמרה לו
"הבה נתיידד מעט?"
והוא מייד,
אחז ביד,
היה חבר לה,
מיוחד.
עוד יום עלה,
עוד ליל ירד,
והבחור,
כה מיוחד,
כל יום בו לה הוא מגלה
עוד מימד
ועוד רבד.
והיא רוצה
כבר את היד
להשליך לרגע אל הצד,
לשים אותה תחתי הבד,
להיות לרגע,
גוף אחד.
אך הבחור,
פתאום נרעד,
עלה בו פחד
וחשד -
כיצד יתן לה אהבה,
במחיר ידידות שתאבד?
וכך נותרו הם ידידים,
אחד אחד,
עוד בודדים,
אבל אנחנו עוד יודעים -
טובים השניים
מיחידים.
והאחת,
עוד לבדה,
סיפרה לכם האגדה.
כן, היא עודנה ידידה,
אך נחושה בדעתה,
הן תיפתר זו החידה,
והוא יהיה עוד לצידה.