תמרי שוכבת במיטה שלה במלון המזורגג ההוא, 'מה אני עושה פה
בכלל?' היא חושבת לעצמה. היא שוכבת במיטה עם כיסוי מפלסטיק,
כיסוי שלא נותן לכלום לחדור אליו. אפילו אם תרצה, לא תצליח,
'בלתי חדיר' היא חושבת לעצמה, 'זה דווקא דיי נחמד'. היא עוצמת
עיניים קצת, כדי להירגע מכל היום העמוס שעבר עליה. משפחה זה לא
דבר קל לנערה ביישנית כמוה. היא כמעט נרדמת כשהיא שומעת רחש של
דלת נפתחת 'אבל למי יש מפתח חוץ מרונן? ולמה הוא בא כל כך
מוקדם? הוא היה צריך לצאת' היא מהרהרת לעצמה אבל לא באמת איכפת
לה. מאז שהיא ראתה את יוני וקרן ביחד בטיול כבר לא הרבה דברים
מעניינים אותה באמת. היא עוצמת עיניים שוב, אין לה כוח לשיחות
הקצרצרות האלה עם אח שלה. 'מאז שהוא חזר מהצבא הוא נהיה דבילי
ברמות' היא חושבת ומנסה בכל הכוח להיראות ישנה. הוא נשכב על
המיטה, היא מרגישה ושומעת את הקפיצים חורקים. 'את לא נראית
ישנה' יוני מגחך לעצמו. הוא ידע שהיא תחשוב שהוא רונן. היא לא
ידעה שכשרונן ראה אותו במלון הוא הופתע ושמח כל כך שהוא ישר
נתן לו את המפתח לחדר ואמר לו ש'ילך לעורר את תמרי כי היא
משועממת'. תמרי מחייכת קלות, 'זה אמיתי? זה באמת יוני?' היא
חושבת. היא בטוחה שזו עוד אחת מהאשליות שלה אבל ליתר ביטחון
היא פותחת את העיניים בזהירות. היא לא אומרת כלום, רק מחייכת.
יוני שולח יד מלאה בורידים בולטים מרוב נגינה על הגיטרה שלו,
ומסיט קצוות שיער אדום דהוי מהלחי שלה. באינסטינקט של רגע היא
תופסת לו את היד, הוא צוחק קצת ולא מנסה להימלט מהמלכודת של
היד שלה. היא רועדת כולה, לראות אותו, להרגיש את החום שלו כשכל
כך קר בחוץ, לגרום לו לצחוק, זה כבר יותר מדיי בשבילה. בלי
לשים לב היא מקרבת את היד שלו לפה שלה. מנשקת אותו בקלילות 'אם
קרן הייתה רואה אותנו, היא הייתה מתפוצצת' עוברות לה מחשבות
ערמומיות בראש. פתאום היא קולטת שהאצבע שלו עדיין בפה שלה והיא
מרפה מהר. הוא עדיין מחייך ומחזיר את היד שלו למקום בגיחוך
משועשע. היא מרגישה במן חלום, במן טראנס, מרגישה שמותר לה
להגיד הכל, היא משוחררת יותר מתמיד. 'התנשקת פעם?' היא שואלת
ומסמיקה כולה. הוא מחייך חיוך ערמומי-מריר ועונה 'לא' חלוש.
'הייתי בטוחה שכן, שעם קרן, בטיול נראה היה שאתם ביחד' היא
אומרת ומתאימה ללא רצון את צבע פניה לצבע השיער הדהוי שלה.
'לא, לא היה בנינו כלום. היא...' הוא מתחיל אבל בעצמו לא רוצה
להאמין לסוף המשפט שהתכוון להגיד. מאז שהוא גילה שקרן התקרבה
אליו רק כדי שברק יקנא הוא לא מדבר עליה, לא מסתכל עליה ולא
כלום. מן ריקנות מעיקה מציפה אותו אבל כשהוא מסתכל על החיוך
המבויש של תמרי ששוכבת מולו, הריקנות עוברת. 'היא רק הייתה
איתי בגלל ברק, סיפור ארוך ומוזר' יוני מנסה לסיים את המשפט
בנימה אופטימית כלשהי. היא מחייכת ארוכות, לא יודעת איך להגיב.
'גם אני לא' היא אומרת בסוף במהירות. 'אם הייתי מנשקת אותך
עכשיו, היית כועס?' היא פולטת בלחישה וכמעט מייד מתחרטת. היא
מסמיקה כולה וזה דווקא מצחיק אותו. הוא צוחק את הצחוק המתגלגל
שלו ובין נשימה לנשיפה קצובה, הוא מצליח להגיד 'למה שאני
אכעס?!'. 'אולי אתה לא רוצה אותי, אולי אני מגעילה אותך' היא
מנסה להסביר לו ולא להקרין יותר מדיי חוסר ביטחון אבל מהר מאוד
מבינה שזה לא ממש הלך. 'להפך, אני אשמח' הוא מפסיק לצחוק בקושי
וחוזר להיות רציני. 'בגלל שמישהי נישקה אותך או בגלל שזאת
אני?' היא שואלת, מעיקה, רוצה לסחוט ממנו את האמת עליה, לדעת
אם זה מה שהוא באמת רוצה ולא סתם לכפות את זה עליו. 'גם וגם'
הוא אומר ומהטון שלו היא מבינה שזו האמת והוא פשוט רוצה לסיים
את הקטע המביך הזה, גם היא רוצה והיא מפסיקה. היא מתקרבת אליו
קצת, מרגישה את האוויר שהוא נושף מגיע אליה, חם, מלטף. הוא
מתקרב קצת אבל התנועות שלו כושלות, הוא לא יודע מה לעשות.
שניהם מחייכים במבוכה, כועסים ומקללים בלבם את כל אלה שאמרו
להם ש'כשהרגע יגיע אתם תדעו מה לעשות'. היא מחליטה לעשות את
הצעד הזה ונוגעת בשפתיים שלו, נגיעה קלה, עדינה, וזהו. הוא
רואה שהיא מצפה שהוא ימשיך והוא עושה כמיטב יכולתו, 'במילא אין
לה למי להשוות' הוא חושב ובכך מרגיע את עצמו. הוא מתקרב אליה,
היא מרגישה את הלשון שלו בתוך הפה שלה, מגששת, מחפשת. היא
מתרחקת קצת ומחייכת. הוא מרגיש את הלב שלו פועם, פעימות
מהירות, אך שלוות. שלווה עילאית מציפה אותו כשהיא מתקרבת אליו
ומשעינה את ראשה בשקע שבין הראש לחזה שלו. היא מרגישה את
השפתיים שלו מרחפות מעליה, נוגעות-לא נוגעות במצח שלה, היא
מרגישה את פעימות הלב שלו, סדירות כמו מטרונום, קצובות,
מסודרות. היא מרגישה בטוחה איתו, עם הלב הסדיר שלו שעוטף אותה
ומגן עליה כמו צבא, עם השפתיים שלו שמרפרפות על המצח שלה
ומסבירות ככל יכולתן שהיא חשובה לו, שהוא דואג לה, איתו, עם כל
כולו. היא מחייכת לעצמה וחושבת 'החיים באמת יכולים להיות
יפים'.