אני מעדיפה שיתנו לי למות כבר, כל הכימותרפיה חונקת אותי.
אין לאף אחד מושג איך זה להפוך מילדה רגילה לחולת סרטן סופני,
אני לא נלחמת כי אני רוצה, כי ככה זה, כי זה מה שמצפים ממני.
להסתכל לו בעיניים ולנצח.
היה לי פעם שיער שחור חלק, הייתה לי פעם ילדות וחברים. פעם...
היום יש לי לארוחת בוקר כדורים, לצהריים הקרנות, את ארוחת ארבע
אני תמיד מקיאה.
היום המפגשים הפשוטים של החברים, כמו למידה משותפת למבחן, או
יציאה לסרט - מתבטלים.
מתבטלים מעייפות, מחולי, מפחד, מניתוק שלי ושלהם.
היום המפגשים הפשוטים מתבטלים מבושה, מהאדום בעיניים, מהקרחת.
מהחולשה, חוסר יכולת ללכת מרחקים קטנים.
"לנשום עמוק", אני שומעת עוד רופא דוחף לי מכשירים לתוך
החולצה, מתעלם מהתפתחותי שצצה לפני שנתיים, מתעלם לגמרי מהבושה
שלי לעיניו הבוחנות את גופי העירום באדישות מוחלטת.
"טוב, אז אני מאמין שיש לנו עוד סדרת הקרנות. יום ראשון שיר,
נכון?" הוא מדקלם את אותן השורות מלפני חודש.
ואני שוב מהנהנת, מביטה לרצפה הסטרילית של בית החולים.
הוא יוצא מהחדר.
'זוכרת את הדשא ליד הבית של טל, איך היית שוכבת שם שעות, מביטה
בכוכבים?' קולי נחנק בתוך מוחי, 'זוכרת את הרוח שהייתה באותו
היום שטל יצא וישב איתך?, זוכרת איך היא העיפה את שיערך על
פנייך? וטל...' עולה על פניי חיוך ביישני 'איך הוא הזיז את
שיערך מפנייך כדי להביט באותן עיניים תמימות, אותן עיניים שלא
ראו את החדרים האפלים של בית החולים, שלא ראו את מיטת חדר
ההקרנות, זוכרת?'
אני כבר פיתחתי לעצמי חסינות מפניי, הזיכרונות לא מעלים בי
דמעות, רק עצב, שהיה ונשאר.
אני מרימה את הדברים שלי ויוצאת משם, המונית מחכה לי בחניה, יש
לי ריפוי בעיסוק.
אני שוב חולפת על פניו של הנהג. "בוקר טוב" הוא שולח ברחמים
אטומים, "בוקר" אני עונה.
כובע על הראש, משקפי שמש על העיניים, יצאנו.
אני מביטה בחלון, חולפת על פני בית ספר יסודי, כמה ילדים
משחקים בחוץ. רבבות של ילדות יפות שעיניהם לא ראו דבר מלבד
תמימות.
אני מביטה בחלון, אותה השמש שהייתה בחוץ בטיול השנתי, אותה
השמש שהייתה בחוץ על הדשא של טל, אותה השמש של הפסקות בית
ספר.
אותה השמש של בואו של הסרטן, אותה השמש של ההקרנות הראשונות,
של נשירת השיער, אותה השמש שישבה בשמיים וראתה אותי מקיאה דרך
חלון השירותים, אותה השמש.
והשמש מסנוורת אותי באכזריות קרה.

ושוב צילה, המרפאה בעיסוק.
"מים? תפוזים? אשכוליות?" היא שואלת.
"בלי חמוצים..." אני עונה כרגיל, היא מניפה בידה לעבר פניה
בדרמטיות מטומטמת.
"אוי! שכחתי... טוב נתחיל" היא שולפת מכשירים ומשחקי ילדים
מקופסא.
נהג מונית, בית, מיטה, שינה, ערב, בוקר.
כדורים, נהג מונית, בית חולים, צילה, כדורים, ערב, בוקר.
תנו לי למות.
אני לא אוהבת להביט בדמותי במראה, איני יפה. לפני הסרטן, שיערי
ופני הבריאות השוו לי מראה חינני, ועכשיו, אין בי כלום, אפילו
לא חינניות.

תנו לי למות בשקט.

כאבים, אוי מה הייתי נותנת לו יכולתי לשבת עכשיו עם טל על
הדשא.
כאבים! הגוף שלי נחלש, אוי נתנו לי ללמוד למבחן, להבריז
משיעור, לחיות לצאת, ללכת לבית ספר. כאבים! כאבים! ריצה,
שירותים, בחילה. קיא עם דם ממלא את חולצתי.
אני שוטפת את הפה בכיור, מביטה שוב בדמות המגעילה שנשקפת מולי,
הדמות מעלה בי בחילה.
אני מקיאה בכיור.
"למה לא סיפרת לטל מה את מרגישה?!" הדמות המלוכלכת בדם לא
משיבה, רק חוזרת אחרי מילותיי ותנועותיי בדיוק מושלם כמעט.
"אוי את כל כך מטומטמת!" הדמות צורחת עליי "למה נדמה לך שהוא
יאהב משהי כמוך? מישהי עם קרחת ודם בפנים, משהי שלא מחזיקה את
עצמה ערה אחרי שבע בערב??".
ושוב אני מקיאה דם, ובוכה, בוכה, ובוכה, נחנקת מהקיא.
אני מתפשטת ונכנסת למקלחת שלידי, המים הקרים לא מפריעים לי
בכלל, אני צריכה משהו שירגיע את גופי. סחרחורת, וחום שלא
יתואר. כאבים! חושך...

"טל..." אני נחנקת רק מהאומץ של קולי שהעז להשמיע את שמו מול
כל הנוכחים. אני כבר לא במקלחת.
את בבית חולים.
הרופא עומד מולי? אולי זאת צילה? היא מדברת המורה של הכיתה, של
כיתת היורים.
וגם ההורים שם, אני מניחה שאני שוב תחת הטשטוש.
"לשיר, כולם ביחד אומרים" הרופא צילה וכיתת היורים, "לשיר לא
נותרו עוד שעות, וחבל לתת לה לסבול גם בסוף."
והכיתה כולה צוחקת, אימא עציץ ואבא מרפסת.
וקהל.
דודים רבנים, וטל.
"אני... טל..." בקושי שומעים, וקולי בוגד בי בסוף המר.
ואני מתעוררת על הדשא, לראשי שיער.
מביטה אני שוב בכוכבים, על הדשא ליד הבית של טל.