ביתי אינו רץ עוד לקבל את פניי מכיוון שהבן של השכנה פצע
אותו.
הוא מדמם על הדשא של השכנה, שוכב על האדמה חסר אונים.
כל מגרעותיו פתאום נראות לעין, ואני? עמדתי שם והסתכלתי כי
עדיין לא החלטתי אם להזעיק את מכבי האש.
הכל קרה כל כך מהר ולא ידעתי מה לעשות, אני עדיין הייתי שקוע
עמוק במחשבותיי ולא הבנתי מה קורה מסביבי.
את כל זה סיפרתי לו בזמן ההתאוששות בבית החולים בתקווה שלא
ייכעס עליי, וייתן לי את רחמיו.
תגובותו הייתה הייתה "נו אז? לא נורא. באמת שאני מבין, כלומר
אם המצב היה ההפך לא הייתי עושה כלום."
ואני בתדהמה, ככה ביתי בוגד באמוני? עזבתי את החדר, יצאתי מבית
החולים והלכתי לחפש לי בית אחר.
החיפושים נמשכו שעות, ימים, שבועות, חודשיים... ולבסוף כשחזרתי
לבית החולים, ביתי כבר לא היה שם, הוא מת, כך לפחות האחות אמרה
לי. אך אני לא האמנתי למשמע אוזניי.
חיפשתי תירוצים, שזו לא אשמתי, ושהוא וודאי יידע שאני אוהב
אותו ושעזבתי ככה רק בגלל עצבים, הדלקתי סיגריה בניסיון להרגיע
את עצמי. אך שום תירוץ או סיגריה לא היו מספיקים בשביל שרגשות
האשם הללו ייעלמו.
את כל זה סיפרתי למטפל שלי, חיים, והוא אמר שאני לא צריך לדאוג
בגלל זה, שבתים רגילים לזה ושבית חדש ואוהב אני אמצא במהרה
ובאמת שזו לא צריכה להיות הסיבה שבגללה אני אחזור לעשן.
עכשיו אני יושב בביתי החדש, הוא אוהב אותי, נאמן לי ודואג לי
ואפילו מסדר ומנקה את עצמו.
אבל זה לא אמיתי, הוא מתנהג ככה רק בגלל שתיכננו אותו.