אתם יכולים לקרוא לי יוליאן. נולדתי בניו-יורק ב-1/8/1942,
ובמידה ולא יחול איזשהו מהפך בלתי-סביר (מאלה שרבנים או רופאים
נוהגים לכנותו "נס") אני אמות תוך חודש לערך, במקום בו אני גר
כעת - חדר 309 במחלקה האונקולוגית של בית החולים העירוני
"איכילוב" בתל אביב.

ניתן להתחיל את הסיפור לפני שנה וחצי לערך. השיעול הרגיל שהיה
מתעורר אתי מדי בוקר וחולף, החל נמתח לצהרים. ייחסתי זאת לשפעת
(אם כי חום לא היה לי), לגילי (ממנו הצערתי מראה בהרבה),
ולסיגריות קאמל נטולות פילטר שהייתי קונה שנים בפינת הרחובות
איבן גבירול ומטלון, אצל סוחר ששמו נשר מזיכרוני מזמן - אולם
מסגרת הריקמה החמורה שמאחורי דלפקו, ומבטו שכאילו היה מביט
דרכי ולא בי, שיוו לו את המראה המרוחק וחסר הזמן של איקונה
שמעולם הייתה ולנצח תישאר.

הזמן חלף, השיעול לא, ובאופן לא אופייני איבדתי משהו מתאבוני.
לראשונה בחיי הבוגרים פניתי לרופא שהיה רשום כרופא המשפחה שלי.
האיש, אדם חביב במידה כמעט בלתי נסבלת, האזין ללבי ולריאותיי
בקשב רב. את אוזניות הסטטוסקופ נעץ ללא כל מבוכה באוזניו רק
לאחר שהערתי לו שעל צווארו הן מונחות. הוא מישש את בטני בפנים
מעושות בחומרתן, גישש בקרסוליי והכריז כי מדובר קרוב לוודאי
בברונכיטיס שבה נדבקתי מאחד מנכדיי (אין לי), המליץ בתקיפות
נרפית על הפסקה מיידית של העישון, ולסיכום שלח אותי לבצע מספר
בדיקות דם, לא לפני שרשם לי סירופ כלשהו, בעד או נגד שיעול.
טפיחתו על השכם והכרזתו, "יהיה בסדר", שיכנעה אותי סופית.

פרופ' ג'יגס, מומחה למחלות ריאה, כנראה הטוב ביותר בצד הזה של
הים הרומאי. תמורת תשלום מכובד מאוד (ומזומן מאוד) הוא מקבל
אותי ביום שבו פניתי. פניו קורנות משביעות רצון עצמית, מחויכות
קלושות, כשל מי שהספק מונח תמיד בכיסו, כתעודת ביטוח. קירות
חדרו מבצבצים מבעד לעשרות כתבי הסמכה, דיפלומות מאוניברסיטאות
מכל רחבי הגלובוס, שתי תמונות ממוסגרות של מטוסי קרב עם הקדשה
כלשהי וחמסה לא הפוכה ומעוררת חשד. טלפונים המועברים אליו ללא
הרף קוטעים את שיחתנו לאוסף מכתמים לא קוהרנטי.

לאחר בדיקתו, שנראתה לי שיטחית וחפוזה להפתיע, הוא הכריז
שכנראה אין מקום לדאגה, אך בכל זאת שלח אותי לבצע CT, MRI
ובדיקות נוספות שאיני זוכר את שמן. הוא הפנה אותי למכון שבו יש
לו יד ורגל, כך שההליכים התקצרו. כן, תפסיק מיד לעשן, ועזוב את
הסירופ.

יצאתי עגום ומהורהר. את האוטו ניסיתי לפתוח בשלט, ואחר כך
במפתח, רק כדי לגלות שאינו שלי.

הבדיקות יצאו תקינות לחלוטין, כך ג'יגס. אפילו השינויים
האופייניים לעישון ממושך נעדרו מהן. נפרדנו בלחיצת יד - ידו
הייתה ככפפת גומי מלאת בוץ - הוא התעקש על ביקורת בעוד שנה
וצירף את התוכחה הפאבלובית בקשר לסיגריות. הינהנתי ריטואלית.

לאחר מכן נראה היה שהדברים מתנווטים למסלולם. התיאבון חזר אליי
- אומנם חלקית - אם כי השיעול המשיך. והמשיך. המשכתי לעבוד
כרגיל: בבעלותי מפעל גדול ומשגשג למערכות מיזוג אוויר. אולם,
עייפות לא רגילה הלכה ואחזה בי לאיטה, מאלצת אותי לנטוש את
חוסר המאמץ שבו הייתי רגיל במעשיי ביום-יום. יותר מעליות. פחות
מדרגות. לישון כשאפשר. לנוח.
אתה מרגיש טוב?
לא, כנראה וירוס, הנכדים, אתם יודעים איך זה...
שנתי, שתמיד ערבה לי, נעשתה שבירה. הייתי מוצא את עצמי ער
בשלוש לפנות בוקר, ללא יכולת לשוב לחלומותיי (ואולי טוב שכך).
בארטוק לא נעם לאוזניי יותר.
כן. ורזיתי. מאוד.

באחת מאותן אשמורות מדכדכות מעדתי ושברתי את ירכי, סמוך לאגן.
זחלתי לטלפון - אני גר בגפי מאז נטשה אותי אן לפני שלוש שנים
בדיוק, לטובת אותו עורך דין נאה וחסר פניות. לא נטרתי לה. מתנו
מזמן.

האורתופד במיון הביט בצילומים כשחקן פוקר שמנהגו להפסיד. הבנתי
שמשהו מאוד לא בסדר. כמעט ידעתי מה.

העניינים הובהרו במהרה: שוב CT, MRI וכו'. מדובר בסרטן ריאה
ששלח גרורה שנגסה בעצם הירך שלי עד שזו קרסה.
מנהל המחלקה האונקולוגית הזמין אותי לחדרו, שנראה כהעתק גרוע
לזה של פרופ' ג'יגס: הסמכות, דיפלומות, צילומים מרחפים, רק בלי
חמסה (זה טוב או רע?). האיש צייקן, אנונימי בהליכותיו ונרפה
משהו, כמעט נטול מחוות. דימיתי בקלות את כורסתו לריקה.
הטלפון זימזם חלושות ללא הרף. אין מזכירה והוא לא ענה, כאילו
מתוך מחדל יותר מאשר מתוך מעשה. הוא דיבר בהיסוס, ביבושת
חצצית. כאילו דנו בצבע הראוי לקיר ולא במגל הקרב אליי. אולם
מסתבר שגם על חצץ ניתן להסתכל ממספר זוויות. עם התקדמות הסבריו
החל לענות לטלפון רק כדי להודיע שאינו יכול לענות לטלפון. נראה
היה שהדבר פורר לרסיסים ברי בליעה את השיחה, שהייתה קשה לו
יותר מלי.
הסתבר שמדובר כנראה בגידול קטן, בגרורה בודדת, ושאם אנותח,
אוקרן ואורעל יש סיכוי מסוים שאצא מזה חי. אה, כן, ואין מניעה
שאמשיך לעשן.

החודשים הבאים היו מזעזעים, ולא מהסיבות הנכונות. לניתוחים,
להקרנות ולהרעלה ציפיתי ולהפתעתי צלחתי אותם בצורה סבירה
(מדהים, איזו התאוששות, לאדם בגילך - ועוד במצב כזה!).

הבעיה הייתה כל השאר. בעיקר השאר.
עובדי החברה ומכריי הראו תערובת משונה של תגובות, כאשר המשותף
כמעט לכולן היה חיוכים, פרחים, שוקולד והתעלמות מוחלטת
מהסיטואציה פרט לנושאים שוליים (הטלוויזיה בסדר? הקייטרינג
מגיע? הלא לא תאכל אוכל של בית חולים!). לא נגעו בעצם העניין -
כאילו הדיבור עליו היה, כשלעצמו, מדבק.
הרוב באו לברר מה יקרה ביום שאחרי - עניין בעייתי, שכן ניהולו
די ריכוזי באופיו. הם, כמובן, שאלו שאלות עקיפות שבעקיפות, אך
מה לעשות, אני פיתחתי די מהר חוש ריח כלבי המפשיט את השאלה
למערומיה וממסמר את טיבה האמיתי. השתדלתי לענות להם תשובות
מעורפלות, סוקראטיות במקצת, שואב מעין הנאה עגומה מתיסכולם.
אחרים באו לוודא שאכן אתפגר בקרוב. היו הם אלה שעמדו בפני
פרישה או אלה שהתכוונתי לפטר, הם שאלו שאלות מנוסחות בזהירות
מופלגת כשם שהיו שקופות בפניי לחלוטין. במבטם היה משהו מזה של
הקברן המודד את האקדוחן בהיכנסו לבאר. זה בסדר, כך מבטם, יש
יותר סיכוי שעץ יקפוץ משורשיו משהפגר הזה ישוב להלך בארץ.
התאמצתי להיראות חיוני והזנתים בנתונים מופרכים ובאופטימיות
חסרת שחר.
מעטים באו להתעניין בשלומי באמת ובתמים. באופן לא מפתיע היו
אלה האנשים שלא הכרתי - פועלים מבסיס הפירמידה, שומרים, שכנים
מהמפעל הסמוך. הם הקיפוני בקמעות ובסיפרונים קטנים, דיברו מעט
ובשקט. להם הודיתי בדממה כבושה.

כשבועיים לאחר שהתאשפזתי בא ישי, בני, בני יחידי. איני יודע
כיצד נודע לו דבר מחלתי. הקשרים בינינו התרופפו מאוד מאז
הפרידה מאן, שאליה היה קשור בנימיו. בנוסף לכך, למרות השנים
שחלפו, מיאנתי להסכין עם המקצוע שבחר לו. הוא היה צ'לן טוב
מאוד, כלומר, רחוק שנות אור מהברק הייחודי שהכרחי לקריירה של
מוסיקאי. אך הוא רצה בכל מאודו. כמובן שתמכתי בו כלכלית ככל
שנדרשתי - אך לא קיבלתי את בחירתו, אוטם אוזניי לתחינותיו,
כמלחיו של אודיסאוס ודונג באוזניהם - וכעת, כאודיסאוס עצמו,
ברצע יתרים רצוע הייתי ושומע. שומע בזעקה אילמת. כמעט ולא
דיברנו. הדיאלוג היה במחשבות שהסתערו והכריעו. לכשדיבר, בלעתי
מילותיו כנחל בשרב. כשדיברתי אני - הסכין בקושי לשמוע.

ביקוריו התמעטו. בספטמבר יהיה חייב לטוס לניו יורק. אולי יקבל
משרת הוראה היכן שהוא. זרם המבקרים הלך ודל, כאולם המתרוקן
מיושביו. בסוף נותרו רק אלה שהייתי ראוי להם, יחד עם ימים מעט
יותר ארוכים.

המתנתי.

20/9/2004

אני עדיין כאן. שוקל יותר, אוכל יותר. הולך. הרגשתי הכללית היא
כשל מי שירו עליו והחטיאו, רק בלי ההתעלות שנאמר שנלווית
לסיטואציה.

הרופאים מדברים על איזו טעות נדירה, אם כי חפה מכל זדון,
באבחנת המחלה. מסתבר שזכיתי ללקות ב"לימפומה" תחת "קרצינומה".
כמו כן מדווחים הם לי שבאופן נדיר ביותר המחלה נסוגה לחלוטין,
ללא השארת עקבות בגופי.

בדברם מילותיהם מרובות, מלאות התעלות והשתתפות בשימחה. אולם
מבעד למלים אני מזהה חרדה, צער, פחד קונקרטי ממשהו ואיזשהו קוד
שבמחווה, סודי, כזה המאפיין אגודות סתרים למיניהן.
אשוחרר עוד השבוע.

28/9/2004

שוחררתי, נסעתי לביתי ויצאתי מיד. הכול נראה במקום. חוץ ממני.

נסעתי למפעל. התגובה המשותפת לכולם הייתה תדהמה טהורה - ולזמן
מה, אילמת. כאילו הצלוב עבר על פני השומר, נושא את מטענו
הגרדומי, ולא אנוכי. כל רואיי פיתחו אנמיה פיתאומית. אחר-כך,
כששוכנעו שאינני הזיה, החלו לשטוף אותי נהרות שימחה, אשר
בקרקעיתם או סמוך לפני המים שכנו בעירבובייה פחד, חרטה, בילבול
וכעס. והיו כמה שבאמת שמחו שאני האיש המתהלך בקרבם.
מנהל התיפעול, שהיה מהלך קדימה ומביט בי הצידה בעיניים זגוגיות
וממצמצות, נבלם בזגוגית המחוסמת של מחלקת יצור.

יצאתי מהמפעל בחיפזון, מבלי לפנות למשרדי. נהגתי במעגלים, מחפש
יעד. בסוף התקשרתי למשרדו של מנהל אותה תשלובת גדולה, שחמדה זה
זמן רב את מפעלי המשגשג. כן, זה דחוף. כן, בזה מדובר.

האיש ישב עם אסופה של כפיפים/יועצים שחייכו באחידות, אך עיניהם
היו דרוכות וצוננות. אחד מהם, שעיניו בלטו כעיני זיקית, הסיט
מבטו בתזזית ממני לשעון הניאו-קלאסי הכבד ששען את הקיר, כאילו
אני הייתי מיטלטל ולא הוא. תהיתי לאורך לשונו.

המשרד דמה מעט לשלי - להוציא את האורגינלים חסרי החן של ג.,
שהסתירו את הקיר. בוויטרינה של ארון מהודר מדי שכנו להם גביעים
ותיקים אך מבהיקים לניצחון בתחרות טניס/שייט בקבוצות וכו', זאת
בצד צילומים מוקדשים וחתומים של אנשים שעצמותיהם היו מתפוררות
בשלווה מזה שנים.

ליו"ר היתה הבעה מחויכת, קרה ונכונה לקרב שהוכרע זה לא מכבר.
לתדהמתו הכנה, שנשאה עמה שמץ של אכזבה, הסכמתי מיד להצעתו
הראשונית ובלבד שהדברים יעשו כעת. העיסקה הותנתה בהשארת מספר
עובדים במשרתם ככל שירצו (להפתעתו, זוטרים מאוד).
חתמתי בקוצר רוח על המיסמכים ויצאתי בנסיגה חפוזה.

נסעתי לבית שבו התגוררתי וארזתי מזוודה אחת בחיפזון. בדקתי את
הדרכון. הוא בתוקף, וכך גם האשרות. לשדה התעופה. בדרך אני מקבל
שיחה בהולה - מנהל סניף הבנק שלי שואל באומללות מה הוא אמור
לעשות עם סכום כזה. אמרתי לו, קוטע את שטף המלצותיו.

הפקרתי את הרכב בחניון לטווח ארוך. פניתי, משום מה, לדלפק
לופטהנזה. האישה, בשנות ה-20 לחייה, יפה במידה שעשויה להיות
עוכרת שלווה. אני צריך טיסה. בהקדם. מחלקת עסקים, מעשנים.
אין? אז תיירים. "לאן, אדוני?" הדהדה. מבטי חולף מעליה. "לאן?"
שאלה שוב משלא נענתה, בטון רם יותר אך חורק במקצת, כמי שזרה לה
התקיפות שבדיבור. ואולי עורערה מעט מהסחת המבט שלא הייתה
מורגלת בה.

מבעד לזכוכיות השקופות כאשליה היה כורו העגול של הליוס עצום
מתמיד, צונח לאופק, לוטש את גולות עיניי שבעתיים כאור החמה.