אני חדשה כאן יחסית, בעולם הדיכאון. אפשר לומר שרק לפני שנתיים
או שלוש נכנסתי לתחום. אני לא בדיוק יודעת איך להתנהג, או מה
לעשות, אבל ברור לי שמיליונים היו כאן עוד לפניי. יש כאן אלפי
אובייקטים שאנשים דיכאוניים יצרו לעצמם, אולי לעצמם ואולי לקהל
הפתוח, שיבוא ויראה, ויזדהה, וידע את הדיכאון שלהם.
קשה לי להגיד שאני מנסה לצאת מהעולם הזה, כי בקושי נכנסתי
אליו, וכמו שאמרתי קודם, אני חדשה כאן. ברור לי שאין בעולם הזה
משהו חיובי, כי דיכאון משמעו קושי מסוים. אני בדימיוני רואה
אותו כמשקולת שקשורה לאדם אשר מתחת למים, כשהוא מנסה כל הזמן
לעלות אל מעל לפני המים, אך המשקולת מונעת ממנו. לכל אחד יש
משקולת כזאת, לכל אחד ואחד מהאנשים בעולם יש את המשקולת האישית
שלו.
לי יש משקולת, שמונעת ממני להתקדם בחיים אבל זה לא באשמתה.
חשוב להבין שהמשקולת היא אך ורק שלך, אתה יצרת אותה לעצמך.
המשקולת היא משהו קיים בעולם שמפריע לך להתקדם, לא בגלל שיש לו
אינטרס מסוים, למרות שהרבה פעמים זה נראה כך, אלא בגלל שהוא
פשוט שם והוא מפריע לך לעלות אל מעל לפני המים.
המשקולת שלי היא חברות קרובה, או אולי קרובה מדי. עצוב לי
לגלות את זה על עצמי, שאני אדם שלא יכול להיקשר יותר מדי לאדם
מסוים, ושאם הוא נקשר יותר מדי הקשר מתפרק לרסיסים.
למרות זאת אני מטבעי בת אדם שאוהבת מאוד אנשים, אוהבת לראות
אנשים ולבוא במגע עם אנשים, פחות אוהבת להיות לבד.
אני מנסה להבין למה אני כזאת, אבל אני לא בדיוק מצליחה. בעוד
שלכל חברותיי הקרובות יש חברויות והן מצליחות להפיק מהן את
המיטב אני לא ממש מסתדרת. חשבתי לעצמי, אולי זה בגלל שהחברות
המרכזית והקרובה ביותר שלי היא חברות שקושרת אותי. ולא בגלל
שהאדם השני קושר אותי, אלא בגלל שנקשרתי יותר מדי והאדם השני
לא בדיוק קיבל את זה כמוני. זה עדיין לא אומר שהאדם השני יכול
להתנתק ממני, אבל האמת היא שהוא פשוט לא בנוי לסוג של קשר
כזה.
הקשר לא מפסיק להתקיים, אלא מאבד מעצמו, והאדם שמקיים את הקשר
הזה, ולוקח אותו על עצמו, הוא אני.
אני מרגישה לפעמים כאילו אני חיה במין בועה, או עולם מושלם
שיצרתי לעצמי. בעולם הזה אני והחברה שלי אוהבות אחת את השנייה,
ומוכנות להקריב אותם דברים אחת בשביל השנייה.
אבל זה לא ככה, אני מוכנה להקריב הרבה יותר, ואני מרגישה שאני
נותנת מעצמי הרבה מעבר למה שיש לי.
לפעמים אני רוצה להמשיך עם החברות הזאת לנצח, ולדעת שנישאר
חברות עד שנהיה גדולות ושיהיו לנו ילדים ובני זוג, ולפעמים אני
רוצה פשוט להפסיק את הקשר, לתמיד. זה כמובן דבר שאני לא יכולה
לעשות. כי נקשרתי מדי, נכבלתי מדי.
אני כל כך רוצה להוריד את המשקולת הזאת ממני ולעלות אל מעל
לפני המים, אבל אני לא יכולה. אני קשורה, ולפעמים נדמה שברגעים
הכי קשים וכואבים, אין על מי ליפול למרות שיש שם מישהו בפועל,
אבל הוא לא מישהו שיכול לספוג את המשקל של המעמסות שלי, הוא לא
מישהו חזק מספיק.
מישהו שאני זקוקה לו יותר מתמיד, הוא "מישהו גדול, שישמור עליי
שלא אפול..."