שירה נכנסה למכונית שלה.
איילון היה שומם. השעה הייתה שעת אחר הצהריים. הכביש אמור
להיות מפוצץ, חשבה.
ברדיו לא דיברו על פיגוע. למעשה, ברדיו לא דיברו. לא הייתה
מוזיקה, לא היה רעש סטטי.
שירה הביטה קדימה, לעבר הכביש. כלום.
היא עצרה את המכונית בשוליים, והביטה סביב סביב. שלא כמו
בסרטים, על הגשרים מסביבה הייתה תנועה ערה. צפירות, קללות.
מוכר בייגלה שמדלג בין חלון לחלון.
קבצן התקרב אליה. בידו כוס פלסטיק מוכתמת בשמן. בעיניו מבט של
תקווה. נדף ממנו ריח של צואה.
היא הביטה בו בבוז.
הכוס נפלה לאדמה והתגלגלה אל פנים הכביש. הוא נמוג באוויר.

שירה הגיעה לעבודה. היא לא החזירה לשומר חיוך או מבט.
היא התיישבה במקומה, הדליקה את המחשב והחלה לצייר עם התוכנה
שהיא אוהבת. מדי פעם היא ענתה לטלפון, ענתה לאנשים ביובש, מראה
להם כמה לא אכפת לה מקיומם.
הם צעקו והם קיללו, והיא הוסיפה עוד קו אדום לציור.
שירה לא אהבה לדבר עם אנשים. למעשה, שירה שנאה את כל האנשים.
היא שנאה את הילדים בגן, שהיו מושכים לה בצמות ומציצים לה
בשירותים. היא שנאה את רוני, שהיה שופך עליה חלב ומוזג לה חול
לתוך התחתונים. היא שנאה אותו כל כך, שיום אחד, כשהוא רדף אחרי
ילדה אחרת, שירה חיכתה בצד שהוא יתחיל להציק לה. וכשהוא לא
הציק לה, היא הביטה בו ארוכות, והוא נפל מרכבת המתכת הגדולה
שהייתה בארגז חול. הוא שבר את הרגל ובכה הרבה.
ושירה שנאה אותו עוד יותר, כי הוא בכה.
בעבודה היא שמעה ברקע מישהו שנשמע כמו רוני. הוא קילל אותה
בטלפון והיא גיחכה. הוא התעצבן עוד יותר, אז ניתקה לו את
הטלפון בפנים.
הבוס שלה בא אליה וצעק עליה. כשהיא חייכה גם לו, הוא צעק עוד
יותר. אז היא הביטה בו ארוכות והוא החל להאדים. בחורה יפה
שישבה לידה שאלה אותו אם הכל בסדר, והוא השתין במכנסיים. שירה
צחקה בקול. עיניה הצהיבו.
ירדו לה דמעות של מאמץ.

שירה אהבה מאד לצייר ציורים של קופים שנתלים על ענפים
ומחייכים. הקופים של שירה תמיד חייכו בגלל סיבה כלשהי. בבית
הספר הם חייכו ובישרו על שיעורי הבית. בחודשיים הקצרים שהיא
שירתה בצאלים, הקופים היו מבשרים על תורנות שמירה, או תורנות
מטבח. היה מקרה בודד בו אחד הקופים בישר על ניקיון שירותים,
ושירה הסבירה לו במפורש שבשורות מהסוג הזה הוא לא אמור לבשר
לה.
והוא הבין. הם תמיד מבינים, בצורה זו או אחרת.
שירה פגשה את רוני כשהוא היה בן 15 והיא בת 16. היא הייתה
מבוגרת מכל חבריה בשנה. בגלל זה היו מציקים לה בגן. הילדים היו
קוראים לה "סבתא". כשראתה את רוני, שמעה בראשה את קריאות הצהלה
שלהם "סבתא משוגעת! סבתא משוגעת!".
רוני לא זיהה אותה, כשהם ישבו בתחנת אוטובוס מול כיכר רבין,
מחכים להופעה של אביב גפן. שירה בכלל לא רצתה להיות בהופעה,
אבל הילדים בכיתה אמרו שיהיה ממש מגניב, כי כל הזמרים הכי
טובים יהיו שם, בגלל שראש הממשלה נרצח. אז שירה הצטרפה. היא
הניחה שאם יהיה ממש משעמם, היא תוכל לצייר קופים נתלים על
צווארי הגיטרות של אביב גפן.
היא ישבה חסרת מעש בתחנת האוטובוס כי אביב גפן הופיע לבדו, עם
הפסנתר.
ורוני התקרב אליה, מחייך ומנסה להיראות במיטבו. שירה הרימה
אליו מבט. הוא חייך שוב. היא הוציאה לו לשון.
רוני התיישב ונאנח. הוא דיבר ודיבר ולא הפסיק לברבר, וכל מה
שהיא שמעה זו גיבובים חסרי שחר ברקע, כמו יתוש המסרב לעזוב.
ואז היא אמרה לו שהוא מסריח מהפה, והיא רוצה שהוא ילך.
ואז הוא הרים את הקול, ובין כל השטויות שהוא אמר היא יכלה
להבחין ב "זונה", "לכי לכי מי את בכלל?" , "פוסטמה", ואז היא
שמעה את צליל ההכרה - רוני זיהה אותה. וברגע אחד הוא הפך עורו
והחל לכנות אותה שוב "סבתא משוגעת".

היא ישבה בתחנת האוטובוס, מתקפלת במקומה, כמעט מתביישת.
קריאותיו צרמו לה בראש, חלחלו אל תוך עיניה, והיא החלה לבכות.
"מגיע לך" הוא לחש. "זונה שעירה, תראי ת'ידיים שלך, יא קופה"
הוא לחש, והיא בכתה.
שירה בכתה כמו שלא בכתה שנים. וכמה בנות מהכיתה שלה עברו מולה
וצחקו, כשראו אותה מתייפחת.
אחת מהן התקרבה לרוני והצטרפה לצחוק.
הם נשמעו לשירה כמו קופים שצווחים בהתלהבות. שירה תמיד אהבה
לצייר קופים. אבל כשקוף היה מרגיז אותה, או אומר משהו לא
במקום, היא הייתה מוחקת אותו.
אז שירה הביטה בהם. הם שתקו. היא חייכה.
ראשו של רוני נעלם. הבחורה מהכיתה צרחה. רגליו של רוני נעלמו,
ופלג גופו העליון נשאר תלוי באוויר. הבחורה הצווחנית מהכיתה של
שירה ניסתה לברוח, אבל כפות רגליה נפקדו מהעולם. שירה צחקה,
ורוני נעלם.
צרחותיו של הבחורה נעלמו בקריאות האהבה של הילדות שביקשו מאביב
גפו שיעשה להם ילד, ושירה הלכה הביתה, מרוצה, וחושבת על הקופים
שהיא רוצה לצייר במחברת שלה.

כשהיא הגיעה הביתה, היא שכבה במיטה וחשבה על הקופים שהיא תצייר
מחר בכיתה.
אמא שלה נכנסה לחדר ושאלה איך הייתה ההופעה. שירה חייכה ואמרה
שהיה ממש כיף, שהיא נורא נהנתה, שהיו הרבה הרבה חברים, שהיא
הרגישה ממש עצוב כשדיברו על ראש הממשלה שנרצח.
אמא של שירה חיבקה אותה חזק ואמרה לה שהיא אוהבת אותה.
כששירה נשארה לבד בחדר, היא בכתה.
היא בכתה כי היא רצתה שעוד מישהו, חוץ מאמא שלה, יאמר לה שהוא
אוהב אותה. היא בכתה כי היא תמיד מביטה באנשים וגורמת להם
להיעלם, במקום לשוחח איתם. היא בכתה כי היא הרגישה לבד.
אבל מהר מאד היא הפסיקה לבכות כי היא החליטה שהיא ילדה מתבגרת,
והכל חלק מהתהליך הנפשי שהיא עוברת, כחלק מהגיל.

כשהבוס של שירה ברח לשירותים בדמעות, כשטיפות שתן נוזלות
לרצפה, היא הבינה שבמשך שנים היא ניסתה למצוא לעצמה פיתרון קל.
היא מעולם לא עברה שום מהפיכות בנפש כתוצאה מגיל ההתבגרות.
שירה שונאת אנשים, והם לא אהבו אותה. הם גם לא יאהבו.
היא הביטה במסך המחשב שלה. חסר צבע בפנים של הקוף, חשבה לעצמה,
והחלה לשרטט ענף נוסף.
בסוף אני אצבע אותו, אמרה. 'כשהוא יהיה מושלם. כשהחיוך שלו
ישדר חום, אמפתיה ואהבה, אז אני אוסיף לו את הגוונים שחסרים'.

בלילה היא הוסיפה את התמונה החדשה לאוסף התמונות שלה.
ליד כל תמונה של מישהו שנעלם, היה ציור של קוף. עם פנים דומות.
היא הניחה את הקוף החדש ליד תמונה של קבצן עם כוס ביד.
לשניהם היה מבט של תקווה בעיניים.  

בבוקר שלמחרת, בדרך לעבודה, איילון היה ריק.
אבל שירה שונאת את כל האנשים שיש, אז היא כבר לא הייתה מופתעת.