יואב הביא אלינו את לילך ביום שלישי.  טפשי שאני אומרת אלינו -
נתן לא היה בבית. הוא בדרך-כלל מביא אליי קודם את החברה שלו
לפני שהוא מביא אותה לאימא - אני לא חושבת שזה כדי שאני אשפוט,
יותר לקבל אינדיקציה איך אולי אימא תגיב. הוא הספיק להזהיר
אותי שהיא ממש מסודרת ו"את יודעת שסדר זה מה שאני צריך בחיים."
טוב, זה ברור, גם אני צריכה סדר, אחרת לא הייתי עם נתן.

כשראיתי אותה - על יופיה החיוור והקפדנות שעברה בדרך בה היא
סורקת את סביבתה ואת דירתי - הבנתי עד כמה היא מסודרת. היא
שאלה אותי מה מקור הכתם שעל הרצפה.
"אני משערת שזה יין" עניתי. "אין לי מושג. זה היה ככה כששכרנו
את הדירה. את לא הבת של בעלי הבית שלנו, במקרה?"
היא לא הבינה את הפואנטה.
"תשתי משהו?" הצעתי ללילך. אין לי סוכרזית בבית אז היא הסתפקה
במים. מוזיקה היא לא רצתה לשמוע - היא טוענת שזה מפריע לשיחה -
הסביר יואב. חשבתי לעצמי שזה אולי לא מפריע לשיחה שמתנהלת כרגע
אבל בוודאי זה מפריע להאזין בחצי אוזן לשיחה בשולחן הסמוך.
במילא אין לי שלמה ארצי אז לא התעקשתי.
יואב שאל איפה נתן. "מתעכב בעבודה".
"חבל, דווקא רציתי לראות איך הוא נראה בלי זקן התיש המפורסם
שלו".
"מה, עד עכשיו לא ראית אותו? הוא הוריד אותו לפני שלושה
חודשים, אחרי יום ההולדת שלי."
"וואללה? טוב, כנראה באמת לא נפגשנו הרבה זמן."
"כמה זמן אתם יוצאים כבר?" שאלה לילך.
"שלוש וחצי שנים." עניתי.
"אהה." אמרה, ולפני שהספיקה להוסיף משהו אמר יואב: "לנתן
וללילך יש משהו משותף - גם היא לא אוהבת בלונים."
"אה, באמת" חייכתי "יותר מדיי פעמים מעשה בחמישה בלונים?"
"יכול להיות," היא חייכה "אבל מסתבר שזו לא הפרעה כל-כך נדירה,
כמו שאני מנסה לשכנע את אח שלך כאן. " והאח דגדג את חברתו
במותניה ונראה מאושר עד אין קץ.
הדבר לא הפיס את דעתי. פעמים רבות מדיי התווכחנו בנושא הזה -
הוא טען דברים קשים על נתן וייחס את כולם לכך שהוא לא אוהב
בלונים, עד שכמעט ציפיתי ממנו להתנצלות בנושא בו ברגע.
התיישבתי מול אחי החובק את לילכיתו, פישקתי שפתיי בחיוך "אז,"
שאלתי. "מאיפה את בארץ?"

נתן הגיע אחרי שהם כבר הלכו. התעניין בנימוס בדעתי עליה אבל
היה עייף מכדי לדבר. אחרי כל כך הרבה זמן שאני דנים ודשים
בנושא הזה לא נראה לי הגיוני להעלות אותו שוב, אז נתתי לו
להיכנס למקלחת ולישון. "כרית את לא תעזי לזרוק עליו" צחק עליי
פעם יואב. מאוד חשוב לי שהוא ויואב יסתדרו, שיבין לפחות חלק
מהאחריות שאני נוהגת ליטול עליו - אבל לא עכשיו, לא באמצע
פרויקט, לא כשאני עומדת לא להסתדר עם לילך גרוע מכל יואבי ונתן
שהם.

יואב מכיר אותי, כמובן. "לא אהבת אותה" הוא אמר כשהתקשר יום
למחרת, לפני שאפילו הספקתי לשלוף את המחמאה המוכנה מראש על
שיערה היפה. "לא." אמרתי. "לא ממש."
"יש בה יותר ממה שרואים בהתחלה." הוא אמר.
"היא לא אוהבת מוזיקה."
"ונתן לא אוהב לרקוד."
"יש הבדל!" מחיתי. "וגם לא אהבתי את איך שאתה מתנהג לידה".
הוא שתק לרגע ואז אמר: "רותם, היא מוצאת חן בעיניי. היא מאוד
על הקרקע ויש בה המון חכמת חיים. אני אביא אותה יום שישי בערב,
את תראי ."
"כבר?" תמהתי בליבי. הוא ירד מהפסים. החברות שלו הן בדרך-כלל
קצת יותר מקסימות ושנונות - מצד שני הוא ונתן... ("הוא בטח
קמצן". אמרה לילך. "כל הנתנים קמצנים." אכן, חכמת חיים).

ביום שישי יכולתי להתרשם ממנה אחרת. היתה בה האימהות הזו שהיתה
לאימא לפני שאבא עזב, ולפני שיואב ואני התחלנו לשמור זה על זה.
אני זוכרת שאז עוד האמנתי בשטויות רומנטיות כמו להתחתן. מצד
שני, כשאימא שלי שאלה אותי (לידה) איפה נתן ועניתי שהוא אצל
ההורים שלו, החצופה הקטנה אומרת לי: "אבל חשבתי שהם לא עושים
משהו מיוחד בשישי בערב". כמובן, היא יוצאת עם אח שלי חודש וחצי
וכבר מכירה את בן זוגי לחיים לפני ולפנים. "חשבת לא נכון."
עניתי. יואב כחכח בגרונו ואימא שלי התחילה  להתעניין במה שלילך
לומדת באוניברסיטה. ממדע המדינה הן עברו בהצלחה לנושא של ממשלת
אחדות, והנימוקים שלה בנושא גרמו לי להשעין את ראשי על ידיי
ברגע שיואב התנצל דקה וקם לשירותים.
"הכל בסדר, מתוקה?" שאתה אותי אימא מייד.
"כואב לי קצת הראש." עניתי, וזה לא היה לגמרי שקר.  עבר עליי
שבוע קשה בעבודה וכל ערב נתן הגיע בשעה מאוחרת.
" זה הכל מלחצים" אמרה לילך. "עד החתונה זה יעבור."
נשענתי על גב הכיסא וסיננתי: "תודה. עכשיו אני באמת מרגישה
יותר טוב."
אני לא בטוחה שהיא הבינה את מה שאני אומרת לה. יואבי יצא
מהשירותים ואמר: "יאללה, לילך, אנחנו רוצים גם להספיק לסרט
הערב. רותם, את גם באה?"
"לא, אני מצטערת." אמרתי. "תקפיץ אותי בבקשה הביתה."
לילך יעצה לי בדרך על טכניקות הרפיה כדי לסלק את כאב הראש.
יואב משום מה שמר על מצב רוחו הטוב: "ד"ש לנתן ושיפנק אותך
היטב הערב!"
אז זהו, שלא. כשהגעתי הביתה הוא לא היה. הלכתי לחדר האמבטיה
לקחת אקמול וראיתי שם את האפטר שייב החדש שלו, פתוח. הייתי
בטוחה שעוד הבוקר הוא היה סגור. לקחתי אקמול, שתתי כוס מים
והסתובבתי מוטרדת בבית, לא היה בי ספק שאני צריכה להמשיך לחפש,
רק לא היה לי ברור מה. להורים שלו לא רציתי להתקשר. הפלאפון
שלו לא היה זמין. במגירה התחתונה של השידה בצד שלו של המיטה
מצאתי קופסה חצי פתוחה של קונדומים. צבעוניים. עמדתי וניפחתי
אותם. את כולם.
מרוקנת מאוויר ומותשת מהמאמץ נשכבתי על הרצפה. על המיטה לא
יכולתי להישכב. חשבתי שאני צריכה לסדר את הדברים שלי, לרוקן את
הדירה, לשנות תוכניות ליום הולדתו המתקרב, אבל במקום זה ניסיתי
להשיב לעצמי את האויר האבוד.
כנראה שנרדמתי כי התעוררתי מרעש של פתיחת דלת ובלון שמלטף את
פניי.
"היי, מה קרה כאן?" שאל נתן, מופתע. "ניפחת בלונים?"
"לא בדיוק בלונים" הדפתי לעברו אחד כחול.
"חשבתי שאת הולכת לסרט עם יואב."
"חשבת לא נכון. הגעתי למסקנה שגם לי מגיע ליהנות מהם."
קיפלתי את רגליי תחתיי לישיבה, אבל איכשהו הרגשתי שאני גבוהה
מספיק.
"מה את רוצה שאני אגיד לך?"
"את האמת?"
"כחול זה לא צבע כל-כך סקסי."
"בעינייך או בעיניה?"
"אל תעשי לי סצינות עכשיו, את יודעת כמה זה מפריע לי."
"גם בלונים מפריעים לך,  לא?" לא בכיתי. אימא שלי נראתה לי
פאתטית כשאבא שלי עזב את הבית.  נשבעתי לעצמי שאני במקומה לא
הייתי מתנהגת ככה. איך שהוא פתאום הכל נראה לי ברור. "היינו
ביחד שלוש וחצי שנים מותר לי לעשות לך איזה סצינות שאני רוצה."
קמתי ופתאום לא היה לי אכפת. נטלתי את הארנק משולחן הכתיבה
ושלפתי משם את הסיכה שיש לי תמיד בערכת העזרה השנייה.  
"תשתדלי להיות רציונלית" ונתן האהוב שלי, שתמיד עשיתי כל אשר
ביקש, הבלון נשמט מידו כאשר אטם את אוזניו. אני פוצצתי את כולם
בזה אחר זה.